יום שישי, 27 בנובמבר 2015

בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק א'.

הערה:כדאי שתתכוננו בהתאם כי גם הפעם יש תמונות עוצרות נשימה ואפילו קפצתי לגיחה קצרה לצ'ילה אז מקווה שתהנו.

02.02.15

לאחר שסיימתי להיפרד מפרו עליתי על הקרנף.שוטר פרואני הוריד את השרשרת שמפרידה בין פרו ובוליביה,שלום נוסף ונכנסתי לשטחה של בוליביה,כמה מטרים לאחר מכן אני מגיע לביקורת הגבולות.
בעמדת הדרכונים אני פוגש קבוצת ישראלים שהגיעו לבוליביה בטיול מאורגן.שיחה קצרה עם אחד המטיילים ואני מבין שלמרות שיש להם ויזה מוכנה מראש רשות ההגירה מערימה קשיים על כניסתם למדינה.
קראתי על כך מבעוד מועד שמאז מבצע "צוק איתן" ממשלת בוליביה מערימה קשיים על קבלת אשרות כניסה(ויזה)למטיילים ישראלים ולכן החלטתי להמשיך ולהשתמש בדרכון האירופאי שלי.
בהמשך עוד אשמע תלונות של בעלי עסקים מקומיים שאוהבים ישראלים ושהמהלך הזה של ממשלת בוליביה פגע בהם קשות היות והמון ישראלים פשוט ויתרו על הבירוקרטיה וכיום הם נמנעים מלהגיע לכאן.
אפשר להתנחם בכך שאנחנו לא לבד בעולם הזה וגם למטיילים עם דרכון אמריקאי או קנדי עושים צרות.
נכנסתי לתור של בעלי אזרחות אירופאית,מלאתי שאלון קצר והשוטר חתם לי מיד על הדרכון ואמר "ברוך הבא".
כמו בכל מעבר גבול עלי לעבור גם במכס ולקבל אישור כניסה גם לקרנף,הפקיד שאל אותי כמה אתם?עניתי ואמרתי לו שאני לבד,הפקיד שלח חיוך לבבי אמר "יופי בוא נסיים כי בדיוק אני יוצא להפסקה בת שעתיים".איזה יופי הגעתי בדיוק בזמן,שוב כמה שאלות,לך תצלם את המסמכים ותחזור אלי,אני ניגש לעמדת צילום המסמכים,מצלם ומשלם על כך וחוזר לפקיד.
הבחור די נחמד ותהליך הכניסה במכס עובר במהירות.
בבוליביה אין צורך לבטח את האופנוע בצד ג' ולכן כל מה שנשאר הוא לעלות על הקרנף ולהתחיל לנסוע במדינה ה- 14 במסע המופלא.
כמו בכל מדינה חדשה גם כאן צפות חששות ותהיות איך תהיה המדינה הזו שנחשבת למדינה המפגרת ביותר מכל שכנותיה בדרום אמריקה.


שלט "ברוכים הבאים לבוליביה".


מועדון הרוטרי הקים כאן פסל.


רשות ההגירה במעבר הגבול.


מעבר הגבול נראה צנוע.



 
אני מתחיל בנסיעה וכעבור כמה עשרות מטרים מתחיל גשם חזק מלווה בברד שהפסיק באותה המהירות בה הוא התחיל.הנסיעה אל העיירה הראשונה בה אשן בבוליביה קצרה עד מאוד סה"כ כ 10 ק"מ ממעבר הגבול ובסה"כ כ 145 ק"מ מהעיר פונו(פרו)בה ישנתי בלילה האחרון. 
תוך כמה דקות אני מגיע לעיירה קופקבנה(Copacabana).ע"פ מאמר שקראתי השם "קופקבנה" נובע מהשפה האינדיאנית והפירוש ככל הנראה,הוא עיוות של הביטוי "kota kahuana" בשפת האיימרה שפירושו "נוף האגם".
השם ניתן במקור לעיר הזו שעל שפת אגם טיטיקקה בצד הבוליביאני של הגבול,בה התגלתה,על פי אגדה מקומית, מרים הבתולה בפני דייג,שפיסל את דמותה.ולכן דמות הבתולה מקופקבנה אומצה על ידי מלחי בוליביה,ואלה הפיצו אותה למקומות שונים בעולם.
ממש בכניסה אל העיר מצאתי מלון נחמד ודי זול,החדרים גדולים ומרווחים והנוף נפלא.פרקתי את הציוד והלכתי להתקלח במים חמים ונעימים.
מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת אני שומע קול נהמת מנוע של אופנוע גדול,אני ניגש לחלון מיד ורואה בקצה הרחוב אופנוע שנכנס לעיר,נראה שהוא שייך לעוד רוכב זר שהגיע העירה.
על פי צלילו של המנוע אני מבין שמדובר באופנוע מסוג טריומף היות וזהו אופנוע האדוונצ'ר היחיד שמנועו מתהדר ב 3 צילינדרים ולכן הסאונד של המנוע מזכיר את הקול שבוקע מאגזוז של אופנוע ספורט פשוט אי אפשר לטעות בנושא.נראה אולי אפגוש אותו בהמשך הדרך.
כעבור כמה דקות נוספות אני שומע מוזיקה ומיד אני מבין  שמדובר במצעד דרום אמריקאי טיפוסי.
בשבוע האחרון בכל מקום אליו אני מגיע נערך מצעד שכזה.האם הפעם המצעד לכבודי?
צילמתי קצת מחלון החדר ולאחר מכן לבשתי את בגדי התייר ויצאתי לחפש משהו לאכול.



וואו איזה חדר יפה.


הנוף מחלון החדר ממנו אפשר לראות את אגם הטיטיקקה.


מבט לצד שני.







 קבלת פנים?








 בשביל זה יש זום.




רוקדים ונהנים.







  
יצאתי לטייל ברחובות קופקבנה כדי להבין ולראות היכן אני,בנוסף אני צריך להוציא כסף מקומי וכמובן לנשנש משהו לארוחת צהריים.
כמה מטרים לאחר שיצאתי מהמלון התחלתי לראות מאות אנשים לבושים בלבוש מסורתי.בעבר חשבתי שיש קרנבל רק בריו דה ז'נרו בברזיל אך מתברר שחגיגות הקרנבל נחגגות מסביב לעולם ע"י העם הנוצרי לציון הפסקת אכילת בשר לתקופה של 40 יום לפני חג הפסחא.לכן גם כאן נערכות מסיבות טרום קרנבל.
צעדתי ברחובות ע"פ המפה שקיבלתי במלון וחיפשתי כספומט,מסביב כל אנשי העיירה וגם כאלו שהגיעו מחוצה לה רוקדים ושותים ללא הפסקה.כנראה שהסלוגן כאן הוא "אם לא אוכלים שותים"ריחה החמוץ של הבירה משתלט על העיירה,אנשים שיכורים רוקדים ומחייכים,אפילו חלק מנגני התזמורת נופלים שיכורים תוך כדי הניגון-פשוט הזוי.
לאט לאט אני יוצא מההמולה בקניון דל פאטו בפרולה ומגיע לכספומט הראשון ואח"כ גם לשני ולצערי שניהם הפסיקו לעבוד,לכן הלכתי לכיכר המרכזית ושם מצאתי כספומט תקין ומשכתי כסף מקומי.
לאחר מכן הסתובבתי וצילמתי קצת מסביב ומשם חזרתי לכיוון הרחוב הראשי כדי לחפש משהו לנשנש,כבר 14:00 בצהריים והבטן שלי עושה קוקוריקו.נכנסתי למסעדה אחת והצצתי בתפריט,בזמן שאני קורא מה יש להם להציע,מגיע לכיווני בחור מגודל ומיד אני מבין שהוא תייר,אני אומר שלום והבחור שואל אותי "נכון שאתה ישראלי והסופר טנרה(קרנף)הלבן שחונה מחוץ למלון שייך לך!!!" אני מיד עונה "כן,אתה נראה לי מוכר מאיפשהו" הבחור עונה "אכן שמי רולנד ונפגשנו לבירה בקרטחנה שבקולומביה".אני עונה "אה אה זה אתה שעבר ונתן גז עם הטריומף מתחת לחלון שלי,עד שהגעתי לחלון כבר היית רחוק",רולנד חייך ואמר "ידעתי שתשמע אותי"התחלנו לדבר והחלטנו ללכת ביחד לאכול משהו ולהחליף מידע בינינו. 



מנוחת הנגנים.


ברחוב הראשי של קופקבנה.


אחת מתחנות תדלוק הבירה בקופקבנה.


רוקדים ושותים.


לאן שלא אלך אראה ארגזים של בקבוקי בירה.


שותים ללא הפסקה.


כולם שיכורים כאן.


כנסייה מפוארת במרכזה של העיירה.





דגל העיירה לצד דגל בוליביה.

  
בכיכר המרכזית.


דוכן תפו"א ושורשים.

  
דוכן פירות. 

  
צבעוני פה.


המוכרות בשוק מחוסרות עבודה.


עקב החגיגות שנערכות בעיירה כמעט כל העסקים סגורים היום,אך למרות זאת כעבור כמה דקות מצאנו מסעדה והזמנו כל אחד דג שגדל באגם הטיטיקקה.רולנד הוא בחור גרמני,מהנדס אלקטרוניקה במקצועו שמאס בשגרה ויום אחד הוא קם התפטר מעבודתו המבטיחה בחברת קונטיננטל ויצא למסע באמריקות,רולנד התחיל את מסעו במזרח קנדה ולאחר שחצה את קנדה לרוחבה,הצפין עד לפרודו ביי שבאלסקה ומשם ירד את כל הדרך עד לכאן.
בפעם הראשונה שראיתי את רולנד זה היה בערב שהגעתי אל העיר קרטחנה שבקולומביה,בזמן שהלכתי להסתובב בעיר עם מישל פגשנו את לורי וכריס הקנדים שפגשתי כמה פעמים במרכז אמריקה וגם הם הגיעו באותו היום לקרטחנה עם אוניית המפרש "סטילראט" והלכנו איתם לשתות בירה ביחד עם שאר האופנוענים שהגיעו על האוניה ורולנד היה אחד מהם.
בזמן שאכלנו רולנד סיפר לי שהוא ישן באותו מלון בו ישנים עוד זוג רוכבים שהוא הכיר באוניית המפרש וכששאלתי אותו מי הם?"רולנד  אמר פיליפה וסילביאנה מצ'ילה עם הויסטרום הצהוב",עניתי לרולנד "אה אני מכיר אותם!בפעם הראשונה פגשתי אותם בעיירה בוקט(Boquete)שבפנמה ובפעם השנייה פגשתי אותם בקרטחנה היכן שפגשתי אותך".
סיכמנו שנלך לפגוש אותם לאחר שנסיים לאכול וכך עשינו.אך כדי להגיע למלון שלהם יש לחצות את מרכז עיירת השיכורים, שוב אנחנו הולכים דרך הבמות המרכזיות שמנגנות מוזיקה מחרישת אוזניים ולאחר מכן צריך לטפס במעלה ההר עד למלון שלהם.


ארוחת צהריים.


כולם לבושים בלבוש מסורתי.





להקה מקומית שרה על אחת מהבמות שנבנו בעיר.






כעבור כ 15 דקות הליכה הגענו למלון בו הם שוהים,הנוף מסביב נהדר ואפשר לראות את המפרץ בו נמצאת קופקבנה,וכמו כן גם את חלק מהעיר שפרוסה מסביב.
מיד כשאנחנו מגיעים אני רואה בגינה את פיליפה מטפל באופנוע שלו,הפתעתי אותו ואמרתי בקול "שלום מה נשמע?"הוא הסתובב ומיד זיהה אותי.פיליפה סיפר לי שהוא מתקן כמה דברים במערכת החשמל של האופנוע שלהם מסוג סוזוקי ויסטרום 1000 בצבע צהוב שקשה לשכוח,כמו כן הוא מחליף ומנקה כמה חלקים כגון מסנן אוויר,שרשרת,בלמים ועוד.
על הדרך רולנד הראה לי כמה צלקות ושברים בטריומף 1200 אקספלורר שלו שכבר חווה כמה נפילות במהלך הטיול,כשהנפילה האחרונה בקניון דל פאטו בפרו קרתה באשמתו הבלעדית של רולנד,ההתרסקות החזקה ארעה כאשר הוא רכב על אחד משבילי העפר.משום מה הוא החליט לבדוק מה קורה שלוחצים בחוזקה על הבלם האחורי במהירות של 80 קמ"ש כאשר מערכת ה ABS ובקרת האחיזה מנותקות דבר שגרם לו לאיבוד שליטה מידי והתרסקות שהסבה נזקים לאופנוע ולקרסולו של רולנד.
רולנד מוסיף ואומר "הייתי טיפש וזה מה שקרה" אמרתי לו אצלנו אומרים "מי שחמור שיאכל קש" ומה שבטוח מי שלא נופל לא לומד,מזל שזה נגמר רק ככה.
לאחר מכן הלכנו לפגוש את סילביאנה בת זוגו של פיליפה.בקצרה אספר שפיליפה וסילביאנה הגיעו מלוס אנג'לס שבקליפורניה שם הם עובדים וחיים ובמקור הם מצ'ילה ולכן הם החליטו לקחת חופש ארוך לעלות על האופנוע ולנסוע ולבקר את משפחותיהם שנמצאות בצ'ילה.
ישבנו בחדרם החלפנו סיפורים ונהנינו מהנוף,רולנד רכב איתם ועם עוד זוג בשם דניאל וסילביה(גם אותם פגשתי)כמה שבועות ולכן יש להם סיפורים משותפים.
לקראת ערב נפרדתי מפיליפה וסילביאנה שהחליטו להישאר בקופקבנה עוד כמה ימים וקבענו להיפגש בעיר הבירה של בוליביה שנקראת לה פאז(La paz).
לאחר מכן רולנד ואני הלכנו למסעדה שמגישה תבשילים בנוסח גרמני ומנוהלת ע"י בחור גרמני שחי כאן כבר כמה שנים.הזמנתי לי סלט תפו"א וגולש שהזכירו לי טעמים מהבית.
במהלך הארוחה רונלד שאל האם אני ממשיך מחר ועניתי לו "כן,אני ממשיך מחר ואתה?" רולנד ענה שהוא עדיין לא החליט ולכן סיכמנו שרולנד יודיע לי בוואטספ האם הוא רוצה להמשיך מחר ביחד לעיר לה פאז או שהוא נשאר כאן.
בדרך חזרה למלון עברתי שוב דרך מרכז עיירת השיכורים,המוזיקה הרועשת רק התגברה ונראה ששברה את שיאי גינס ברמת הדציבלים,כמו כן כל במה מנגנת מוזיקה אחרת ובאוזניי נוצר סלט בוליביאני.
כל הרחובות מלאים בחוגגים וסליחה על הביטוי הרחובות מסריחים מבירה שנשפכה על הרצפה אם זה מהבקבוק או אם זה לאחר שהיא עברה בכליותיהם של החוגגים השיכורים.
לקראת השעה 22:00 רולנד שלח לי הודעה שהוא מעוניין שנמשיך ביחד והוא מציע שבדרך ללה פאז נבצע ביקור קצר באתר עתיקות הכי חשוב בבוליביה שנמצא סמוך לעיירה טיוואנקו(Tiwanaku).
עניתי לו שמתאים לי וקבענו לשעה 9:00 בבוקר בכניסה למלון שלי.


כל כך יפה פה.


מבט אל המפרץ.


מבט אל העיירה מהמלון של פיליפה וסילביאנה.


שקיעה מעל אגם טיטיקקה.






סלט תפו"א ומיונז-לא כמו של אמא כוכבה.


גולש בנוסח גרמני בבוליביה.






לאחר לילה סוער בו המוזיקה לא פסקה לשנייה למעט הפסקת חשמל אחת בה התפללתי לשם שינוי שהחשמל לא יחזור(אך לצערי הוא חזר)התעוררתי בשעה 7:30 ארגנתי את כל הציוד והלכתי לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר.בשעה 9:00 חיכיתי מוכן לנסיעה בכניסה למלון.
כעבור כמה דקות רולנד הגיע ויצאנו לדרך.קופקבנה שוכנת על מעין חצי אי ולכן בהמשך כ 40 ק"מ מכאן יהיה עלינו לחצות את האגם במעבורת. 
מזג האוויר מושלם,השמש זורחת ונראה שהיום לא ירד גשם,כמו כן האספלט משובח וסלול היטב והנוף מסביב עוצר נשימה.
כ 40 דקות אנחנו רוכבים לצד אגם הטיטיקקה המופלא שנפרס עד האופק כאשר אפשר להבחין מרחוק ברכס הרים מושלג ויפיפה.היות ואנחנו רוכבים על מעין חצי אי קצת לפני שאנחנו מגיעים אל המעבורת שתעביר אותנו לצד השני,האגם מקיף אותנו משני צידי הכביש ואני מרגיש כאילו אני נמצא על גשר יבשתי פשוט נהדר כמה שיפה כאן.


ארוחת בוקר.


יוצאים מקופקבנה.


מבט מרחוק אל קופקבנה .


הכל ירוק.




עוד מבט על אגם טיטיקקה.


רולנד מוביל על אספלט איכותי.


כל כך יפה כאן.


הקרנף משקיף על אגם טיטיקקה.


הרים מושלגים נראים באופק.








גם אני רוצה תמונה עם הקרנף לצד אגם טיטיקקה.







המעבורות יוצאות מהעיירה סן פדרו דה טיקינה(San Pedro de Tiquina),המזח נמצא במרכז העיר ע"י השוק המרכזי,מיד כשנכנסנו אל העיירה מצאנו את הדרך אל המזח וכאשר אנחנו מגיעים אל המזח עצמו אנחנו מגלים הפתעה שבתחילה מעלה בנו חששות קלים.המעבורת היא לא מעבורת כמו שאנחנו מדמיינים אלא בעצם גיגיות מרובעות שצפות על המים.בנוסף הקרשים שאמורים להיות רצפתה של הגיגית אינם מכסים את כל שטח העמסה,והמרווח בין הקרשים גדול ונראה שאם לא מכוונים נכון את הכידון או בודקים את השטח לפני העליה למעבורת גלגל האופנוע יכול להיתפס בחריץ שכזה ולגרום לנפילה.
ניגשתי לאחת הגיגיות ושאלתי כמה עולה החצייה,הבחור אמר 15 בוליביאנו(1$=7 BOB) לכל אחד,באותו הזמן רולנד הלך ושאל את הבחור בגיגית השנייה והוא אמר 5 בוליביאנו לכל אחד.סבבה נלך על הזולה מבין השתיים ונקווה שהזולה צפה כמו היקרה.
אנחנו עולים אחרונים לגיגית הצפה וזה טוב כי ככה יצא שאנחנו נצא ראשונים,לפנינו הועמסו עוד אוטובוס וג'יפון ובינתיים הגיגית לא שקעה שזה כבר טוב,רולנד ואני מעלים את האופנועים ברוורס היות וכיוון העמסה והפריקה מתבצעים מאותו הצד.
לאחר שהעמסנו בזהירות את האופנועים התחלנו לשוט לצד השני.היום למזלנו האגם נחשב לרגוע והגלים די נמוכים אך למרות זאת האופנועים מתנדנדים ללא הפסקה,היות והאופנועים אינם קשורים.לכן אני נשאר קרוב אל הקרנף כדי לתמוך אותו וכך גם רולנד עם האופנוע שלו.
מסביב אפשר לראות עוד "מעבורות" שכאלו עושות הלוך ושוב ומעבירות סחורות,משאיות,אוטובוסים,מכוניות ונוסעים.
במהלך השייט אנחנו שואלים את הגברת שיושבת לצידנו ונראה שהיא אחת מהעובדים בגיגית "כמה עולה ההפלגה?" הגברת מושיטה את היד ואומרת ללא היסוס "5 בוליבאנו כל אחד",הוצאנו שטר של 5 בוליביאנו כל אחד ושילמנו לגברת.כעבור כ 10 דקות קצת לפני שהגענו אל החוף הבחור שמשיט את הגיגית ניגש אלינו ואומר "בבקשה לשלם 5 בוליביאנו כל אחד" מיד רולנד ואני אומרים ביחד "מההה???שילמנו כבר לגברת" הבחור צוחק ואומר "היא לא עובדת כאן,היא נוסעת בדיוק כמוכם" קיבלנו קריזה!!אך למרות זאת דרשנו מהאישה בנימוס לקבל בחזרה את הכסף שנתנו לה לפני כמה רגעים,כמובן שהיא קיבלה הרצאה מאיתנו על "איך לא מתנהגים,וכמה לא יפה מה שהיא עשתה".
אמרנו תודה למשיט וירדנו בזריזות מהגיגית. 

הגענו לגיגית שתעביר אותנו לצדו השני של אגם טיטיקקה.


רולנד מרים את האופנוע שלו על הרגלית אמצע.


נקווה שהדבר הזה יודע לצוף.


עדיין מנסה....


רולנד תופס יוזמה ועוזר לבוליביאני הקטן.


מתחילים לשוט באגם טיטיקקה.


דגל בוליביה מתנוסס על כל הגיגיות.


בגיגית שלנו יש אוטובוס,ג'יפון ו 2 קרנפים.


האופנוע מתנדנד ולכן אני נשאר בפוזה הזו כל הדרך.




בדרך לצד השני-אפשר לראות שהקרשים אינם מכסים את כל הרצפה.




גיגית מפליגה בכיוון השני.


ועוד אחת עמוסה.


האישה שחשבה שאנחנו טיפשים.


מגיעים אל החוף.



גם בצד הזה של האגם האספלט ברובו סלול די טוב והנוף מסביב משגע.אנחנו עוברים דרך כמה כפרים קטנים וכל העת רכס ההרים המושלג נראה לפנינו.כעבור כ 50 ק"מ ה GPS מורה לנו לסתות מהכביש המהיר ולהיכנס לעיירה באטאיאס(Batallas),ולאחר שנכנסנו אל העיירה עצרנו לשתות משהו קר באחת מהמכולות המקומיות.כאשר הבחור שמע מרולנד שהגעתי מ"טרה סנטה"(ארץ הקודש) הוא יצא ונתן לי חיבוק ואמר שהוא שמח מאוד לפגוש אותי.כעבור כמה דקות סיימנו לשתות והמשכנו קדימה המטרה היא אתר העתיקות שנמצא בעיר טיוואנאקו(Tiwanaku)
נראה שמכאן הכביש נגמר ומפה והלאה אנחנו ניסע רק בשבילי עפר שלפי הבנתנו לא מתוחזקים כמו שצריך.
ואכן כך שבילי העפר באזור במצב גרוע אך הנוף מסביב יפיפה.מדי פעם אנחנו עוברים קרוב לקבוצות בתים שמעלות בי שאלות כגון "מדוע האנשים האלו בחרו לגור כאן באמצע שום מקום? ומעניין ממה הם מתפרנסים?" השבילים ברובם ישרים עד האופק ומסביב שדות מרעה ירוקים ונראה שהפרות באזור שבעות על בסיס קבוע.
בנוסף במבט שמאלה אל האופק אפשר לראות את רכס ההרים המושלגים שממשיך ללוות אותנו כל הזמן.



יוצאים לדרך והאספלט עדיין טוב.










פשוט כיף.


ההרים המושלגים מלווים אותנו לאורך כל הדרך.


נגמר האספלט.


פשוט יפה כאן.










רולנד משקיף אל האופק.





 
רולנד מנסה לתפוס את הכבשים.




כמה ק"מ אח"כ אני מבחין שרולנד נעלם מאחור ולכן אני עוצר,כעבור כדקה רולנד מגיע ואומר שהוא עצר לדבר עם כמה מקומיים והם אמרו לו שבעוד קצת יותר מ 20 ק"מ שוב יש אספלט,למרות שרולנד לא מעשן הוא מציע שנעשה הפסקת סיגריה,ומוסיף "אני לא מישל יש לי את כל הזמן שבעולם",כנראה שהוא הבין זאת מהסיפורים שלי ושל עוד רוכבים שרכבו עם מישל במרכז אמריקה ואח"כ רכבו גם עם רולנד.
לא הספקנו להוריד את הקסדה ומיד הגיע לעברנו רועה צאן מקומי,הוא התחיל לשאול שאלות ולהתעניין מהיכן באנו ועוד מלא שאלות על האופנועים,רולנד מדבר ספרדית די טוב ולכן הם פוצחים בשיחה מפורטת.
לאחר שסיימתי לעשן ורולנד סיים לפטפט ולענות על כל השאלות של הבחור המקומי המשכנו קדימה.
בהמשך נתקלנו בעוד מקומיים שנראה שהם עניים עד מאוד,באחד המפגשים האלו הבחנו במשפחה מקומית צועדת על השביל.רולנד נעצר לידם ושלף מתיק המיכל(התיק שעל מיכל הדלק)סוכריות על מקל במטרה לתת לילדים,כאשר רולנד הפנה את ידו לעברם,אב המשפחה זינק וחטף את הסוכרייה שהייתה מתוכננת להגיע לביתו הקטנה,רולד שלף עוד סוכריה ואז האח הגדול קפץ וחטף את הסוכריה השנייה,כך עד שהגיע תורה של הקטנה שבמשפחה,מאוחר יותר רולנד אמר לי "ראית איך האבא קפץ וחטף את הסוכרייה מהבת שלו?"
צחקנו ואמרנו גם שהם כנראה ממש עניים ודברים שכאלו הם לא רואים כל יום,בטח הם עוד ידברו על כך כמה שבועות "ראיתם את הגרינגואים עם האופנועים הגדולים שחילקו לנו סוכריות על מקל".
המשכנו הלאה וכעבור כחצי שעה נוספת הגענו אל הכביש.מכאן יש לנו עוד 40 ק"מ עד לעיר טיוואנאקו.

סוף סוף מישהו יכול לצלם אותי.



 
עצרנו לצלם ולנוח.


רולנד נהנה מהרגע.


רולנד נותן מבט אוהב לטריומף שלו.


מגיע לו תמונה.



רועה צאן סקרן בא לברר מה עושים פה הגרינגואים.


יש טסט?איפה המספר מנוע??


גרים באמצע שום מקום.




רולנד עוצר להגיד שלום.


ועל הדרך מחלק סוכריות,מה שמצחיק שהאבא היה זה שחטף במהירות את הסוכריה הראשונה.













 
את 40 הק"מ על הכביש הסלול עשינו בזריזות וכעבור כ 20 דקות הגענו אל העיירה טיוואנאקו,בכניסה לעיירה ישנו שלט שמכוון את המגיעים אל האתר העתיק.
כדי להימנע מבעיות חנינו מול תחנת המשטרה שנמצאת כמה צעדים מהכניסה לאתר.
שילמנו מחיר כניסה מותאם לגרינגואים ונכנסנו לבקר באתר.
העיר העתיקה טיוואנאקו(Tiwanaku) נמצאת בגובה של 3,845 מטרים (מצוטט מגוגל)"על פי הידוע כיום העיר החלה ככפר קטן, בערך בין 1200 לפנה"ס ל-1500 לפנה"ס. עם זאת, הארכאולוג האוסטרי ארתור פוזננסקי טוען בספרו, שזמן הקמתה מוקדם בהרבה. על פי פוזננסקי, טיוואנאקו הוקמה בשנת 15,000 לפני הספירה.תושבי המקום התפרנסו תחילה "מחקלאות בעל" וגידול תפוחי אדמה ודגנים. באזורים מוגנים יותר הם גידלו גם אורז ואפרסק. המקום התרחב לעיר גדולה בין המאה ה-3 והמאה ה-5 בזכות היכולת לעבד נחושת"
צעדנו באתר ועברנו בין המוצגים,צילמנו קצת ואפילו שוחחנו עם כמה מקומיים,את האמת די התאכזבנו מהמוצגים ומתחזוקת האתר וההסברים על המוצגים,אמרנו אחד לשני שלפי דעתנו האתר אינו שווה את הנסיעה עד כאן,יכול להיות שרק אנחנו הרגשנו כך היות וראינו הרבה דברים עד כה.אך שוב הכל חלק מההרפתקה וסה"כ הדרך לכאן הייתה מעניינת ויפה.
כעבור כשעה של ביקור החלטנו שמיצינו את המקום וחזרנו אל האופנועים.ליד האופנועים חיכו לנו שני שוטרים שכל מה שהם רצו זה לפטפט ולדעת כמו כולם מאיפה באנו ולאן אנחנו ממשיכים כמובן שהם שאלו כמה שאלות על האופנועים,אך בסה"כ עד כה המקומיים בבוליביה נחמדים מאוד נקווה שכך יהיה בהמשך.

אחד מהפסלים שמוצג באתר.


ועוד אחד.


כל אחד שכזה הוא בגובה של כ 4 מ'.


אחד השערים בכניסה למבצר העתיק.


הקיר בנוי מסלעים גדולים ומאבנים מסותתות.

 עוד שער כניסה.


הוכחה שהייתי פה.


הקיר מעוטר בראשי פסלים מסותתים.

 עוד פסל עתיק.


ועוד פרצופים מסותתים.


אחד מהם שצלמתי מקרוב.


ערבות פראיות מסביב לאתר.




ולצד שני.


מטפסים על הפירמידה במרכז האתר.


המבצר מלמעלה.


בחור מקומי ביקש להצטלם איתי ורולנד תפס את הרגע.


משפחה נחמדה.


האבן הנ"ל משמשת כמגפון.


מפה הקול מתפשט הלאה.






רולנד קולט אותי יושב ומפטפט עם השוטרים המקומיים.




לאחר כ 15 דקות אמרנו להתראות לשוטרים ויצאנו לדרך.המרחק מטיוואנאקו ללה פאז(La paz)עיר הבירה(בפועל) של בוליביה הוא כ 70 ק"מ,ולכן אני חושב שהדלק לא יספיק היות ותדלקתי בפונו שבפרו ומאז רכבתי כ 310 ק"מ ולכן נכנסנו לתחנת הדלק ביציאה מהעיר.
בתחנת הדלק הבנתי שיש להם רק דלק 84 אוקטן,כן בדיוק מה ששמעתם 84 אוקטן,זו לא הייתה הפתעה היות ובקריאה מוקדמת על בוליביה קראתי על כך ועל דבר נוסף שנקרא מחיר מיוחד לזרים שעליו אספר בהמשך.
החלטתי לתדלק כמה ליטרים בודדים שיספיקו לי עד לעיר הבירה ואולי שם אמצא דלק באיכות טובה יותר,להפתעתי שילמתי מחיר רגיל ולא מחיר מיוחד לגרינגואים,ומכאן נמשיך אל עבר עיר הבירה הגבוהה בעולם.
לאחר כשעה הקרנף התנהג כרגיל (למרות הדלק הדל באוקטן),הגענו לעיר הגדולה.
ממש בכניסה לעיר אני מבחין בתצפית החולשת על העיר שפרוסה לרגלינו ואנחנו עוצרים לצלם ולהנות מהנוף.כמה דקות אח"כ אנחנו ממשיכים אל עבר נקודת הציון של המלון ב GPS.
הפקקים בתוך העיר נוראיים ונראה שחוקי התנועה אינם חלים כאן כשאדום כולם נוסעים וכשירוק משום מהעוצרים ואיך אני אומר "בסיני תהיה סיני או ברומא תהיה רומני",בחלק מהרחובות אנחנו מוצאים את עצמינו עומדים ומדוממים את המנועים.רחובות העיר כל כך צרים ואין באפשרותנו להזדחל בין המכוניות עם הבהמות הרחבות שלנו.
בנוסף הגורם העיקרי לפקקים לפי דעתי הוא חוסר כבוד לזולת וחוסר הסבלנות של הנהגים המקומיים,יותר מפעם אחת התנועה נעצרה כי איזה נהג דביל החליט שהוא לא נותן זכות קדימה לתנועה שבאה מצדדיו בעוד התנועה בכביש אליו הוא אמור להמשיך עומדת ולא זזה ולו פשוט לא אכפת והוא נכנס לצומת ונעצר במרכזה,יופי "גאון" שלי עכשיו אף אחד לא יזוז כאן.
כשהגענו למלון חנינו בכניסה ונגשתי לברר פרטים,המלון הנ"ל מנוהל ע"י ישראלים ופקיד הקבלה אומר שהמלון מלא ושאין חניה,חזרתי לרולנד ואמרתי לו שצריך למצוא מלון אחר היות וזה מלא,אנחנו נמצאים ברחוב הראשי ולכן לא תהיה בעיה למצוא מלון אחר,רולנד אמר שהוא הולך לבדוק בהמשך הרחוב ואני נשארתי לשמור על האופנועים.החלטנו לא לזוז מהנקודה בה אנחנו חונים מהסיבה שב 45 דקות האחרונות לפני שהגענו למלון נסענו רק 3 ק"מ ומכאן אנחנו ניסע אך ורק למלון,פשוט נשבר לנו מהפקקים.
כעבור כ 15 דקות בהן נשאלתי מאות שאלות ע"י העוברים ושבים רולנד חזר ואמר שהוא מצא מלון עם חניה סגורה,המחיר סביר והחדרים נקיים ויפים,אז קדימה למלון.

בכניסה לעיר הבירה הגבוהה בעולם.



העיר לה פאז פרוסה מתחתינו.


חלק מבתי העיר בנויים על מדרונות ההרים.


יש גם רכבל.


רולנד בתצפית.


גם אני רוצה אחת כזו.


אני ממתין לרולנד ברחוב הראשי-ראן אפשר לראות עוד נהגים אגואיסטים שחוסמים את הצומת.


החדר שלי במלון.





לאחר שחנינו בחניה הסגורה של בית המלון הסמוך למלון שלנו(אותם הבעלים)החלטנו ללכת לאכול משהו במסעדה שמגישה אוכל ישראלי,ושם פגשנו עוד חברה ישראלים שמטיילים בבוליביה,ישבנו,דברנו צחקנו ואכלנו היה פשוט ערב נהדר.
הישראלים הצעירים התלהבו מרולנד ואמרו לי כל הזמן "כמה הוא מנומס הבחור",למשל הוא לא מתפרץ לשיחה בזמן שמישהו אחר מדבר,או הוא לא מדבר בפה מלא,או למשל הוא אינו צועק ולפעמים רעש מפריע לו,הסברתי להם שרולנד הגיע מגרמניה ושם הוא קיבל חינוך גרמני והמנטליות שלנו קצת שונה משלו,אח"כ צחקתי על זה עם רולנד ואמרתי כמה ימים נוספים בחברתי וגם אתה תתחיל להתנהג כמונו הישראלים לטוב ולרע.
אמנם אני רוכב עם רולנד רק יום אחד אך ללא ספק היה לנו יום נהדר בו רכבנו כ 250 ק"מ מתוכם כ 50 ק"מ בשטח.
מאוחר יותר רולנד ואני ישבנו בלובי של המלון ודיברנו על המשך הדרך.פיליפה וסילביאנה הודיעו לנו שהם יגיעו ללה פאז רק מחר בערב כך שרק בעוד יומיים נצא כולנו לרכב באחת מהדרכים המסוכנות בעולם שנקראת "דרך המוות".בינתיים יהיה לנו זמן להסתובב ברחובות העיר וגם למצוא פנצ'רמאכר שיסכים להחליף צמיגים למפלץ של רולנד.
למחרת בבוקר הלכנו להסתובב קצת בעיר הבירה הגבוהה בעולם,לה פאז נמצאת בגובה שנע בין 3,600 מטר ל 4,100 מטר,כאשר המלון שלנו ע"פ ה GPS נמצא בגובה 3,950,בעיר יש כמעט מיליון תושבים כאשר במטרופולין של לה פאז יש למעלה מ 2.5 מיליון,בלה פאז אפשר לזהות תיירים מרחוק ע"פ קצב הליכתם האיטי ברחוב,רב האנשים שאינם רגילים לגובה שכזה מתקשים לנשום ועקב כך גם ללכת ברחובות.
הסתובבנו בעיר כמה שעות,נכנסנו לשווקים וגם לכנסייה גדולה וגם ישבנו לנשנש כמה נקניקיות מבשר כלשהו בדוכן מקומי.אח"כ המשכנו להסתובב ולחפש קיט מדבקות לתיקון פנצ'רים שבעזרתו רולנד רוצה לתקן את אחד התיקים שלו שנקרע לו בנפילה האחרונה, מהחיפוש הזה נולדה לה בדיחה היות והמקומיים לעולם לא יגידו שהם לא יודעים אלא הם יאמרו לך "דוס קוואדראס"ויצביעו באצבעם על הכיוון(הפרוש הוא 2 רחובות).ואנחנו תיירים שכמותנו הלכנו 2 רחובות לכיוון אליו הצביעו ושם אמרו לנו עוד 2 רחובות בכיוון אחר וחוזר חלילה,נראה לי שהלכנו חצי מלה פאז ברגל עד שמצאנו את מבוקשנו.
וכך נולדה לה הבדיחה של רולנד ושלי כשמישהו שואל אותנו שאלה שאיננו יודעים את תשובתה אנחנו אומרים דוס קוואדראס(2 רחובות),רולנד ואני אוהבים לצחוק ולכן בעקבות זה אנחנו מתחילים לשאול שאלות משונות שברור שלאף אחד מאתנו אין שמץ של מושג מה התשובה ולכן אנחנו עונים "דוס קוואדראס.

רוכלים בכניסה למלון.


המשטרה באה לפנות רוכלים מסכנים שבסה"כ רוצים להתפרנס בכבוד.


אוטובוס ציבורי ישן נושן.





אסור לצלם בכנסייה הזו אך בכל זאת צילמתי תמונה בסתר.


הכנסייה מרחוק.


נקניקיות חריפות בדוכן מקומי.



רולנד בחיוך אופייני.


בסוכנות ימאהה.


נראה את הטכנאי מוצא פה תקלה ברגע אחד.


עוד כיכר נחמדה. 

  


וואו חנות כלבבי.


מזמן לא ראיתי בשר שהוא לא בשר של ציפור.


מגוון נקניקיות וצ'וריסו.


חנות תבלינים עם ריחות נהדרים.


גם דגים טריים יש כאן.


ודוכן פרחים.




וגם אננס ענק שהגיע מרחוק.


משחיז סכינים נחמד שעובר בין בתי העסק ומשחיז סכינים תמורת תשלום כמובן.


אוהבים ישראלים כאן-המחירים הכי זולים בלה פאז.


המוכר המקומי מדבר קצת עברית אך מסרב להצטלם.


כל כך צבעוני כאן-סוכריות בשלל צבעים.


גם פיצוחים יש כאן.


מבנה ישן שעדיין לא שודרג כמו כל שאר הרחוב.


ולדות של למות-משמשות לפולחן דתי של המקומיים.



וגם עוברים מיובשים.


עוד אוטובוס ישן.


לקראת צהריים חזרנו למלון,לקחנו את האופנועים ונסענו להחליף צמיגים לאופנוע של רולנד,למרות שרולנד בהתחלה הרגיש לא נוח לבקש שאבוא איתו,אני אמרתי לו "מה פתאום,אני בא איתך,אולי תצטרך את עזרתי ותדע לך שאני עושה זאת מכל הלב".
רולנד יכול להמשיך ולנסוע עוד כ 1,500 ק"מ עם הצמיגים הנ"ל אך ברצונו להגיע עם צמיגים חדשים ל"דרך המוות" שידועה בקטעים רטובים ואולי גם בוציים,חוץ מזה שכבר נמאס לו לסחוב את הצמיגים החדשים כל פעם מהמלון לאופנוע וחזרה.
עברנו בכמה מקומות וביררנו האם הם יכולים להחליף את הצמיגים באופנוע של רולנד וכולם סירבו ואמרו אולי עוד "דוס קוואדראס" יעזרו לכם,טוב המשכנו לחפש עד שהגענו לבחור נחמד שהסכים,רולנד אמר לו שאנחנו נפרק את הגלגלים וכל מה שנותר הוא לפרק את הצמיגים הישנים ולהרכיב את החדשים.
פרקנו את הגלגלים בזה אחר זה.למזלו של רולנד הייתי איתו היות והייתה חסרה לו בוקסה אחת שגם לבעל המקום לא היה.מדי פעם עזרתי לרולנד אך בגדול הוא הסתדר ואת רוב העבודה ביצע בעצמו,כמו שסיפרתי בהתחלה יש לו רקע טכני כמהנדס אלקטרוניקה בחברת קונטיננטל ובשנים האחרונות הוא היה אחראי על פיתוח חיישני לחץ אוויר בצמיגים,ובעקבות כך הוא התקין גם חיישנים שכאלו אצלו באופנוע.
בדיוק כשסיימנו להרכיב את הגלגלים התחיל לטפטף גשם,רולנד שילם לבחור ואני קיפלתי את הכלים,משם חזרנו למלון עד יחלוף זעם.
לקראת ערב הלכנו לחפש משהו לאכול,רולנד אמר שלא אכפת לו שנלך שוב אל המסעדה הישראלית וכך עשינו.
לאחר מכן לקראת ערב נפגשנו עם פיליפה בלובי המלון ותכננו את יום המחר,סילביאנה לא הרגישה טוב ולכן נשארה בחדרה במלון.  



גלגל קדמי פורק.



הבחור מקבל תדריך בטיחות מרולנד.


גלגל קדמי חזר למקומו עם הצמיג החדש.


ישן מול חדש.


צמיג אחורי בהחלפה.


ישששש צמיגים חדשים.


רולנד מאושר לאחר החלפת הצמיגים.


גרפיטי על אחד הקירות בעיר.


וואו חצי פרה מהלכת ברחוב.



עוד רבע פרה.



רולנד "בודק" את תקינותה של משאית הבשר.


המשאית מלאה בבשר בקר.



ככה מובילים בשר בבוליביה.



כמה שהתגעגעתי לחומוס בולונז עם סחוג ירוק.












למחרת בבוקר כהרגלי הערתי את השעון מעורר רחצתי פנים וכמה דקות אח"כ פגשתי את רולנד והלכנו לארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר.
כבר בארוחת הבוקר ההתרגשות הייתה בעיצומה היות והיום אני מגשים עוד חלום במסע הזה.
כשתכננתי את המסע שלי ראיתי סרטונים וקראתי באינטרנט על "דרך היונגאס" בבוליביה שמוכרת כ"דרך המוות או כביש המוות" בלשון המקומיים והמטיילים באזור(אפרט על הדרך בהמשך).
לאחר שסיימנו לאכול התארגנו זריז והתכוננו לפגוש את פיליפה וסילביאנה ששוהים במלון הסמוך.
היות ורוב הציוד לו איננו זקוקים נשאר במלון האופנועים קלים יותר מביום רכיבה רגיל,מה שיקל לנו את הנסיעה בדרך המוות.
בדיוק שרצינו לצאת התחיל גשם והחלטנו לדחות את היציאה ב 30 דקות.כשהגשם פסק הנענו את המנועים וכעבור כדקה פגשנו את פיליפה וסילביאנה ויצאנו אל הדרך,אך לפני שנצא מלה פאז אנחנו נתדלק את האופנועים למקסימום היות והסיבוב שאנחנו מתכננים לעשות היום נושק ל 200 ק"מ.
לאחר כמה דקות בהן אנחנו משתחלים בין מכוניות הגענו לתחנת הדלק,חיכינו בתור כמה דקות ואז המתדלק אמר "אני לא מתדלק אופנועים עם מספר זר" מה???מה זה לעזאזל השטויות האלו?כזכור פיליפה וסילביאנה הם צ'יליאנים וספרדית היא שפת האם שלהם ולכן הם מנסים לדבר לליבו של המתדלק אך הוא בשלו והתירוץ המרכזי שלו שזה ההוראות מלמעלה ושיש מצלמות שמשגיחות עליו.
טוב נו בו נמשיך לתחנה הבאה,גם כאן הסיפור די דומה ובתחנה השלישית חלה תפנית בעלילה.
שמעתי המון סיפורים על תחנות הדלק בבוליביה ובתחנה השלישית הם התממשו.
כאן המתדלק אמר המחיר לגרינגואים 8.68 בוליביאנו לליטר בעוד על המשאבה כתוב 3.74 בוליביאנו לליטר השתגעתם??? זה הבדל של232% ,כן תוספת של מאתיים שלושים ושניים אחוזים לליטר.
שוב אנחנו מדברים ומנסים לשכנע אותו ואת חבריו שהתקהלו סביבנו בכל מיני דרכים לשלם מחיר רגיל אפילו הצענו שוחד שישולשל היישר לכיסו אך ללא הועיל.המתדלק הבין אותנו ואמר שאין ברירה אלו ההוראות וכך יהיה בכל תחנות הדלק בבוליביה וכהוכחה הוא מוציא דף מודפס ומראה לנו שאלו המחירים שהם קיבלו מהממשלה.


"מעדני ישראל".




מחירון הדלק לזרים.


פיליפה וסילביאנה.


סילביאנה לחייך למצלמה בבקשה.





 
טוב קדימה היום קצר וכבר 15 דקות אנחנו מתווכחים עם כל המתדלקים בתחנת הדלק ומאחורינו נוצר תור ארוך ומצפצף,בפרצוף זועף אנחנו מתדלקים ויוצאים לדרך.  
לאחר שיצאנו מהתנועה הסואנת של לה פאז התחלנו לטפס בגובה.גם באזור הזה די מעונן ובקטעים מסוימים יש ערפל כבד.בדרך אנחנו עוברים במחסום צבאי שמבין שאנחנו תיירים ונותן לנו לעבור ללא בעיה.
תוך זמן קצר אנחנו מוצאים את עצמינו בגובה של 4,582 מטרים ועדיין ממשיכים לטפס.למרות שמעונן מדי פעם נגלה לעיננו נוף הררי נהדר ביופיו.
הכביש העוקף שנסלל ב 2006 די חלקלק כאשר רטוב ולכן אנחנו נוסעים בזהירות,כמו כן באזור הזה יש הרבה מפולות סלעים שגורמות לנזק לאספלט ולכן מדי פעם יש בורות ושאריות של בוץ על הכביש הפתלתל הזה.
בהמשך הדרך אנחנו מגיעים לשיא הגובה ושיא חדש נרשם 4,664 מטר יואוו.מכאן אנחנו מתחילים לרדת בגובה,הירידה ארוכה ומתמשכת וכאשר אנחנו מגיעים לגובה של 1,200 מטר אנחנו מגיעים לתחילתה של דרך המוות.אך לפני שנרד אל דרך העפר הידועה לשמצה אנחנו עוצרים לרענון קל ליד אחד מהקיוסקים.
כמו כן אני מוריד את לחץ האוויר בצמיגים כדי לשפר את האחיזה בתנאים שצפויים לנו בהמשך.


יצאנו מהעיר הגדולה.


רולנד מתרגל לצמיגים החדשים.


פיליפה וסילביאנה מתכונן לעקיפה.


האספלט הפך לגלי עקב משקל המשאיות.


הסיבוב מתקרב פיליפה-עזוב אותך ממבטים למצלמה ס'תכל על הכביש.



4,582 מטרים וממשיכים לטפס.


פשוט יפה.




שיא חדש 4,664 מטרים.


שוב ערפל. 




ולאחר מכן שוב ירוק.







רולנד ופיליפה מהנדסים משהו ברגלית האמצע של רולנד. 




היות וירדנו בגובה מתחיל להתבהר,אך עדיין יש קבוצה של עננים מתחתינו.




עדיין יש עננים מתחתינו.


עוצרים לרענון בכניסה התחתונה לדרך המוות.






 לפני שנתחיל את הנסיעה בדרך המוות אספר קצת על הדרך הזו ממידע שאספתי מדוד גוגל:
דרך המוות(Camino de la Muerte)או בשמה האמיתי דרך היונגאס(Yungas road)אורכה של הדרך הנ"ל הוא כ 65 ק"מ.אמנם לא דרך ארוכה במיוחד אך מסיבות שתקראו בהמשך היא הפכה בשנת 1995 לדרך המסוכנת ביותר בעולם והיום אנחנו נרכב בה בכיוון מעלה.
דרך זו קיבלה את שמה עקב ריבוי התאונות בדרך זו בעיקר בקרב מטיילים ונהגי משאיות,ע"פ הערכה גסה נהרגים בדרך זו בין 200 ל 300 אנשים כל שנה,רוב רובה של הדרך עובר על מדרונות ההרים,מה שיוצר מצד אחד קיר גבוה ומצד השני תהום עמוקה,הדרך נסללה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 בזמן מלחמת הצ'אקו על ידי שבויים פראגוואים. זוהי אחת הדרכים היחידות המחברות את אזור יער האמזונאס של צפון בוליביה ללה פאס. ביציאה מלה פאס תחילה עולה הדרך עד לגובה של 4,670 מטר ולאחר מכן יורדת עד לגובה של 1,200 מטר. הדרך משתנה במהירות מרמה גבוהה וקרירה ליער גשם חם ולח, ועוברת במקביל לצוקים ומדרונים תלולים.בגלל הירידות הקיצוניות של לפחות 600 מ', לעתים ברוחב מסלול אחד (רוב הדרך לא רחבה יותר מ-3.2 מ'),ובשל מחסור במעקי בטיחות,הדרך מסוכנת ביותר. בנוסף, גשם וערפל עלולים להקשות על הראיה, להפוך את הדרך לבוצית ולגרום לנפילת סלעים מהגבעות בצד הדרך.
אחד מחוקי התנועה המקומיים קובע כי הנוסע במורד הדרך חייב לתת זכות קדימה לבאים מלמטה וחייב להיצמד לצד הדרך החיצוני כדי לתת לבא מולו לעבור. חוק זה מחייב רכבים מהירים לנסוע לאט ובכך מאפשר מפגשי מכוניות בטוחים יותר.בנוסף רכבים נוסעים בשמאל(כמו באנגליה),בניגוד ליתר בוליביה בה נוהגים בצד ימין כמו שאנחנו מכירים,היתרון בהפיכת כיוון הנסיעה מאפשר לנהגים זווית ראיה טובה יותר על הגלגל החיצוני היות והנהג יושב בצד של התהום.
בשנת 2006 נסלל כביש עוקף ודרך המוות נסגרה לתנועת רכבים,כיום הדרך משמשת בעיקר לתיירים שרוכבים על אופני הרים במורד הדרך.בשיחות שערכנו בינינו(רולנד,פיליפה,סילביאנה ואני)החלטתנו שאנחנו נעשה את הדרך מלמטה למעלה,מהסיבה שכך קודם כל אנחנו רוכבים בעליה וככה יש לנו שליטה טובה יותר על האופנועים כאשר הדרך חלקה ובוצית,ואנחנו מעדיפים לסגור את ידית המצערת מאשר להשתמש כל פעם עם הבלמים,הסיבה השנייה שהיא גם יתרון שמי שעולה מעלה נוסע צמוד לקיר ולא צמוד לשפת התהום.
איזה כיף קדימה מתחילים עלינו על האופנועים במוד יציאה לקרב ומיד לאחר שהתחלנו לנסוע בכביש העפר הנוף הפך לירוק כמו שאני אוהב.

כולם נהנים מאמפנדס גבינה.


יוצאים לדרך.


עוברים מתחת לכביש בו הגענו.


נחלים זורמים.


איזה יופי.


היות וירדנו לגובה 1,200 מטר האוויר הקר והנעים הפך לחם ולח ולכן עצרנו באחד מהקטעים הרחבים כדי שפיליפה,סילביאנה ורולנד יפשטו מעליהם את חליפות הסערה שהם לבשו בבוקר,אני לעומת זאת רק פותח את רוכסני האוורור בחליפת הרכיבה שלי שמתהדרת בשכבת גורטקס(Gore tex)ולכן משאירה אותי יבש כשרטוב.
כמה דקות לאחר מכן נעצרו לידינו רוכבים קולומביאנים שעשו את הדרך בכיוון ההפוך,החלפנו מידע ביננו לגבי המשך הכביש בשני הכיוונים ולאחר כמה דקות המשכנו הלאה.
בדרך המוות החלטתי להיות אופנוע מאסף כך שאם מישהו עוצר או נופל חס וחלילה אני יכול לעצור ומיד לעזור,כמו כן אני לא אוהב לחפש את מי שנמצא מאחור ולהסתכל כל פעם במראות,מבחינתי אני מעדיף להתאים את קצב הרכיבה שלי לקבוצה בה אני רוכב ולא להיות עסוק איפה כל אחד.
במהלך הדרך אנחנו נתקלים ביותר מפעם אחת ברוכבי אופניים שנוסעים כנגד התנועה.כנראה שהם הגיעו כמונו מארצות בהם רוכבים בימין והאינסטינקט הראשון הוא לברוח לימין הדרך.הבעיה היא שכאן הנתיבים הפוכים ויותר מפעם אחת המצב יצר בלבול בשני הצדדים.האופנוע של רולנד (הראשון בחבורה)מצויד באגזוז פתוח(זרימה חופשית)ואין מצב שרוכבי האופניים לא שומעים אותו מתקרב,גם האופנוע של פיליפה וגם הקרנף שלי מרעישים אמנם פחות אך עדיין במקום שליו שכזה כל העמק שומע את נהמות האופנועים.
רוכבי האופניים מגיעים במהירות ובגלים של 20- 30 רוכבים בכל פעם היות והם מגיעים בטיולים מאורגנים שיוצאים מלה פאז,ולכן כשמגיע רוכב שכזה אנחנו מבינים שעוד כמה רוכבים מאחוריו ובסוף כל קבוצה מגיע הרכב מסחרי שהביא אותם מלה פאז.
במהלך הרכיבה על השביל הצר עוברות בראשי מחשבות על התהום העמוקה שמתחילה פחות מ 2 מטר מהנתיב בו אנחנו נוסעים(צמוד לצלע ההר),השביל צר והרוחב הממוצע של השביל הוא כ 3 מטרים,הבעיה מתחילה כאשר יש ערפל והכביש רטוב ובוצי.למזלנו תפסנו מזג אוויר טוב והראות הייתה מצוינת.
חלק מהקטעים רטובים לאורך רוב ימות השנה עקב מפלי המים שגולשים מהצוקים שמעלינו ומרטיבים את השביל ולאחר מכן ממשיכים הלאה במורד ההר.
בעבר היו כאן תאונות שהיו מעורבים בהן ישראלים ולכן כל מצבה שאני עובר לידה אני מנסה לראות באיזו שפה היא רשומה.תאמינו לי העסק הזה לא פשוט,כי לאורך הדרך נטועות עשרות ואולי מאות מצבות שכאלו.חלק מהאנשים שנהרגו כאן נהרגו מהסיבה שהנהג שנוסע קרוב לתהום נצמד יותר מדי לשפת התהום כדי לפנות את הדרך לרכב שבא מולו,חלק אחר נהרג כתוצאה מנהיגה פזיזה ומהירה,חלק מתקלות טכניות,שיכרות וחלק גם תיירים שרכבו כאן על אופני הרים במורד הדרך.
היות ואני ישראלי אני חושב על ההרוגים הישראלים בדרך הזו.התאונה שזכורה לי ביותר הייתה של ג'יפ עם 8 ישראלים שנפל לתהום בשנת 1999 ומאז ועד היום היו עוד כמה מקרים של רוכבי אופניים ישראלים שאיבדו שליטה,עפו לתהום ונהרגו.
כאשר אנחנו מגיעים אל הקטע הרטוב הראשון פיליפה מחליט לעצור כדי שסילביאנה תרד לצלם.מיד לאחר שהאופנוע שלהם נעצר הוא מושיט רגל אך אינו מסוגל להחזיק את משקל האופנוע ושניהם נופלים בחוזקה אל הקרקע,אני עוצר מיד ורץ להגיש עזרה,עד שאני מגיע הם כבר נעמדו על הרגליים ומה שנותר לי הוא לעזור ולהרים את האופנוע.
כמובן שפיליפה התעצבן והתחיל לקלל בספרדית,הנפילות הכי מרגיזות ומבאסות הן אלו שקורות במקום ובמיוחד שעוד מישהו רואה אותך נופל.אני אומר לפיליפה "לא נורא לא קרה כלום" ואנחנו ממשיכים קדימה.


חם פה!!!!עצרנו לפשיטת מיגון הגשם ופגשנו עוד רוכבים שהגיעו ממול(קולומביאנים).



סילביאנה,פליפה ואני על רקע נוף נפלא.


טייק 1-פיליפה וסילביאנה שוב על הגלגלים.



ממשיכים הלאה כל כך יפה כאן.


טייק 1-רולנד מצלם אותי נהנה עם המים-שוטף את הקרנף בחלקו התחתון.



טייק 2-רולנד מצלם אותי נהנה עם המים-שוטף את הקרנף ואת עצמי במי המפל הצונן.



המים גולשים מכל מקום.



אחד ממפלי המים שגולשים ממעל.


השביל צר מאוד וחלק והתהום עמוקהההה.


הדרך עוברת מתחת למפלים האלו.
















המשך הדרך נראית מרחוק.


רולנד נוסע לצד מצבות שנטועות בכביש.



הפסקת נשנוש ורענון.


שימו לב איך הדרך עוברת על שפת התהום.



מה שאהבתי בקטעים עם המפלים הוא לחלוף דרך הטפטוף והרסס של המפלים מה שתרם לתחושת צינון .
בהמשך הגענו שוב לקטע רחב עם שדה ראיה ואנחנו מנצלים זאת כדי לעצור,להנות מהנוף,לשתות משהו וגם לצלם.
כעבור כמה דקות אנחנו ממשיכים בנסיעה על השבילים הצרים.חשוב לומר שחלק מהדרך מתוחזק טוב אך היו גם קטעים בהם הסלעים החלקים הקשו על הרכיבה,כמו כן היה קטע אחד בסיבוב צר מעל תהום שהעלה לנו קצת את הדופק היות ועבד בו טרקטור כדי לתקן נזק כתוצאה ממפולת ולכן יש צורך בפינוי אדמה וסלעים שחסמו חלק מהשביל והרכיבה בתוך ערמת בוץ וסלעים ענקית כאשר התהום ממש מתחתינו מקפיצה את רמות האדרנלין.
באחד הקטעים פיליפה מסמן לי לעקוף אותו,אני עוקף בזהירות וממשיך קדימה,כמה עשרות מטרים אח"כ אני מבחין ברולנד חונה במן מפרץ תנועה ומצלם אותנו.אני עובר את רולנד ונעצר,חולפות כמה שניות ופיליפה מגיע ונעצר לידנו ושוב ממש איך שהוא נעצר הרגל שלו מחליקה ושניהם נמרחים על הקרקע.
עכשיו פיליפה ממש כועס ומבואס ומכאן וכמעט עד סוף הדרך הוא בקושי מדבר.מה לעשות גם לרוכב טוב זה קורה ונפילות שכאלו כואבות ופוגעות באגו ובביטחון העצמי לא פחות מאשר בגוף.
לאחר שאנחנו מרימים את האופנוע של פיליפה רולנד אומר לי "עצרתי כאן מהסיבה שהבחנתי במצבה שכנראה כתוב עליה בעברית",יפה רולנד זכרת שדיברנו על זה אתמול!!!.
אני ניגש אל המצבה כדי לצלמה ואכן זוהי מצבה של מטיילת ישראלית בשם מור שוהם ז"ל שנהרגה כאן בשנת 2001.
כעבור כדקה מגיעה למקום קבוצה של רוכבי אופניים והמדריך שלהם מסביר לקבוצה שלו איך קרתה התאונה.כנראה שהמדריך רגיל לעצור כאן ולהסביר היות ובעבר הלא רחוק המטייל הישראלי היווה נתח גדול מהשוק התיירותי של בוליביה.כמו כן המקום הזה מושלם לעצירה להסברים ורענון מהסיבה שיש ראות טובה לשני הצדדים וכמובן שהקטע הזה רחב במיוחד ואינו מהווה סכנה לעוצרים בו.
בקבוצת רוכבי האופניים בדרך כלל יש ישראלים אך הפעם הישראלי היחיד הוא אני וכאשר המדריך מבין זאת הוא מבקש שאתרגם לכולם את מה שכתוב על המצבה.נעמדתי ליד המצבה ותרגמתי להם את מה שכתוב על המצבה הנ"ל.המדריך סיפר שהמטיילת רכבה כאן על אופני הרים בטיול מאורגן ומסיבה כלשהי היא המשיכה ישר בסיבוב,נפלה אל התהום ונהרגה במקום.
משום מה זו המצבה היחידה של מטייל מישראל שראיתי בדרך,למרות שחיפשתי כל הדרך ויכול להיות שחלפתי ליד מצבות נוספות ולא שמתי לב אליהן.
לאחר כמה דקות המשכנו בנסיעה במעלה הדרך,הנוף מסביב משגע ביופיו.
ככל שאנחנו ממשיכים לטפס הטמפ' מתחילה לרדת ,עצרנו בהמשך עוד כמה פעמים כדי לצלם ולהצטלם ולקראת 14:00 הגענו לסוף דרך.עצרנו להצטלם עם השלט של "ברוכים הבאים לדרך המוות"ואני בשלי זורק בדיחה לאוויר ואומר "מי שכתב את השלט שכח להוסיף מקווים שתצאו מכאן בחיים".
לאחר שהצטלמנו דיברנו על התכניות לימים הקרובים,פיליפה וסילביאנה החליטו שהם ממשיכים לעיר אורורו(Oruro)ואנחנו נחזור ללה פאז.
לפני שנפרדנו מהם שאלנו האם הם רוצים להיפגש מחר ולנסוע ביחד לראות את האגם שנמצא קרוב לגבול בוליביה וצ'ילה שהם בעצמם המליצו לנו עליו?,אך להפתעתנו הם ענו במן תגובה מתחמקת שהם לא יודעים עדיין ונראה מאוחר יותר.רולנד ואני אמרנו אחד לשני "טוב קצת מוזרה הייתה התגובה שלהם,לא רוצים לא צריך אני ואתה נחזור ביחד ללה פאז,ובערב נדבר על התכניות למחר".
עלינו שוב על האספלט והתחלנו לחזור על עקבותינו לעיר הבירה.


טייק 2-הויסטרום הצהוב שוב על הגלגלים.





המצבה לזכרה של מור שוהם ז"ל שנהרגה כאן ב 2001.



מכאן באנו.


אחד מהסיבובים המפורסמים ביותר בדרך המוות.


מבט נוסף ממרחק גדול יותר שתבינו כמה התהום עמוקה.





שוב רחב ולכן אני מתכונן לעצירה.





מנשמע יא קרנף?.


אם אני לא מסתיר אז אפשר לראות מאחור את הדרך ממנה באנו.



פיליפה,סילביאנה ורולנד באחד מהקטעים ה"רחבים"בהם ניתן לעצור.


פשוט יפה כאן-והדרך ממנה באנו.







 תודה לרולנד על תמונה נפלאה.


  
ועוד אחת.






פה אנחנו כבר ממש גבוהים-על ההר ממול אפשר לראות חלק מדרך המוות.



נהדר.



במבט לאחור דרך המוות נראית על צלע ההר שממול.








  
מתקרבים לעננים.



שמחים ומאושרים לצד השלט"ברוכים הבאים לדרך המוות".



סוף הדרך-פיליפה,סילביאנה,רולנד ואני.









שכחו להוסיף "מקווים שתצאו מפה בחיים".








ככה נראה המסלול של דרך המוות על המפה כאשר כביש מס' 3 הוא הכביש עוקף החדש-כדי לנסוע את דרך המוות בעלייה צריך להתחיל בנקודה מס' 3 שבראש התמונה.






לאחר שעלינו על הכביש חזרנו על עקבותינו חזרה ללה פאז,מזג האוויר השתפר לעומת הבוקר והנוף הפראי שבבוקר היה מכוסה בעננים וערפל התגלה לעיננו,כמו שכבר אמרתי כמה פעמים בעבר כשנוסעים באותה הדרך רק בכיוון ההפוך מתגלים מראות שלא נראו בפעם הראשונה .
הרים עצומים נישאים מסביבנו,נחלים,מפלי מים,פסגות מושלגות ומדי פעם למות חוצות את הכביש,פשוט נפלא.
בהמשך אנחנו עוצרים ליד קבוצת אופנוענים ברזילאים שעצרו לאכול ואנחנו מתעדכנים בפרטים.
אני קורץ לרולנד ושואל אותם את אותן השאלות ששנואות כבר עלי היות ואני עונה עליהן כמה פעמים בכל יום ב 8 החודשים שאני בדרך,דונדה וינה?דונדה ואס?קוונטו סילינדרוס טיאן?קוונטו קאביו? ובתרגום חופשי מאיפה באתם?לאן אתם הולכים?כמה צילינדרים יש ?וכמה כוח סוס?,כמובן שהם צחקו כי גם אותם שואלים את השאלות האלו בלי סוף.
המשכנו בדרך ואחה"צ הגענו ללה פאז,הכנסנו את האופנועים לחנייה במלון שממול וחזרנו שמחים ומאושרים למלון שלנו.
התקשרתי הביתה לומר שהכל בסדר.אבא שלי ישר אמר שהם עקבו אחרי הספוט שלי והוסיף "ידעתי שתלך לכביש המסוכן הזה למרות שלפני כמה ימים שאלתי אותך אם אתה מתכנן לנסוע בו ולא ענית לי ואמרת שהתכנית היא סתם להסתובב מסביב ללה פאז",אמרתי לו שלא רציתי שהם(ההורים)ידאגו ושהכל היה בסדר.
לסיכום היום הנהדר הזה בו הגשמתי עוד חלום קטן אומר שכבר רכבתי בדרכים מפחידות יותר במהלך הטיול.את האמת אנחנו התכוננו ליציאה אל דרך המוות כמו יציאה למלחמה,מפות,לוחות זמנים,מרחקים, השארת ציוד שאינו נחוץ במלון,דלק ועוד,אך כשהתחלנו לרכוב על הדרך הזו הבנתי שהדרך הזו כבר לא מסוכנת כבעבר כאשר הייתה עמוסה בתנועה,כמו כן מזג האוויר היה מושלם מה שמקל על הנסיעה,בימים מעורפלים ורטובים הדרך הזו מסוכנת יותר,אך עדיין כדי להקטין סיכונים צריך לנהוג בזהירות ולקרוא את תוואי הדרך.
בערב יצאנו לאכול פיצה במסעדה שקיבלנו עליה המלצות ביום שלפני וגם פגשנו שם חברה מישראל שראינו ביום קודם,סיפרנו להם על חוויות היום ומאוחר יותר נפרדנו והלכנו להוציא כסף.
המתנתי לרולנד מחוץ לבנק בזמן שהוא הוציא כסף וראיתי אישה שמכרה ענבים בדוכן ברחוב,ניגשתי אליה ושאלתי אותה "כמה עולים הענבים?" האישה ענתה לי בעצבים "לא עולים"חשבתי שלא הבנתי ושאלתי שוב,והיא בשלה ענתה לי שוב בעצבים ואמרה "אני לא מוכרת לגרינגואים" והוסיפה "לך מפה",פה נשרף לי הפיוז המרוקאי שלי,"מה זה צריך להיות,ככה לא מדברים עם אנשים",רולנד יצא ושאל "מה קרה?למה אתה כועס?" סיפרתי לו וגם הוא התעצבן ואמר לה גם שהיא לא נורמלית.
סתם זה מרגיז שאנחנו מכבדים את המקומיים והם לא מכבדים אותנו בחזרה.
מאוחר יותר בערב ישבנו בלובי המלון ודיברנו על המשך הדרך.בשיחה שעלתה עם פיליפה וסילביאנה עוד כשהיינו בקופקבנה הם סיפרו לנו על אגם שנמצא על גבול בוליביה וצ'ילה,היות והם צ'יליאנים הקשבנו ושקלנו בכובד ראש את האפשרות לבקר באגם שנחשב לאחד מהגבוהים בעולם.
ישבנו מול המפות ורולנד הציע שניתן גיחה של יומיים לצ'ילה,נראה את האגם ונמשיך לראות את מדבר המלח הצ'יליאני שנמצא לא הרחק משם ואח"כ נחזור לבוליביה.
סבבה מבחינתי ועד כה רולנד ואני נהנים אחד מחברתו של השני ולכן החלטנו להמשיך למחרת יחד ולבצע את התכנית הנ"ל.


שוב סלול ושוב למות על הכביש. 





כמה יפה פה.





הקרנף משקיף אל הנוף.


עצרנו לפטפט.


מלא מפלי מים יש מסביב.


האופנועים של החברה מברזיל.


אחלה פיצות מכין הבחור.


זאת שלי.


רולנד פותח את הארוחה עם משהו ורוד שנקרא "מרק עגבניות".



ואני מקנח במרק פטריות חם וטעים.








למחרת בבוקר לאחר שהתעוררנו ואכלנו ארוחת בוקר העמסנו את הציוד על האופנועים ויצאנו לדרך.
התכנית היום היא לנסוע אל מעבר הגבול ולאחר חצייתו לצ'ילה לבקר באגם צ'ונגרה(Lago Chungara) משם נמשיך אל העיר פוטרה(Putre)בירת המחוז הצפוני של צ'ילה.המרחק הכולל הוא כ 360 ק"מ מלה פאז.
בתחילה התברברנו קצת בעיר והגענו לכביש בעליה כל כך חדה שפשוט אין מצב לעצור באמצע,מי שעוצר נופל,המשכנו לטפס את העליה בהילוך ראשון וכאשר הגענו לסופה התברר שזה כביש ללא מוצא,טוב עכשיו צריך לרדת אותה ולהמשיך הלאה,התברברנו עוד קצת ברחובות לה פאז המשופעים וכעבור כ 20 דקות מצאנו את היציאה אל הכביש המהיר.
כאן באזור לה פאז הנהגים חסרי סבלנות ונראה שהם לא מתחשבים כלל אחד בשני ובעיקר ברוכבי אופנועים.
כ 80 ק"מ לאחר שיצאנו מהעיר הגדולה עצרנו לתדלק.שוב חזר הסיפור וגם כאן המתדלק רצה שנשלם פי 2 עבור כל ליטר.הפעם אנחנו מסרבים ופותחים במשא ומתן עם המתדלק,כרבע שעה אנחנו מדברים לליבו ובסופו של דבר סגרנו על 6 בוליביאנו במקום 9 בוליביאנו שהוא דרש בתחילה, בעוד המחיר הרגיל עומד על 3.74,המשכנו קדימה על כביש מס' 1 לכיוון דרום.האספלט סלול ברמה טובה פלוס ומפתה אותנו להגביר מהירות אך החגיגה נגמרת היות ומדי פעם אנחנו מבחינים בניידות משטרה שמתחבאות בשיחים והשוטרים מנסים לצוד נהגים באמצעות אקדחי לייזר,מוכר לי מאיפשהו העניין הזה,לכן אנחנו משתדלים לא לחרוג מהמהירות המותרת כי פשוט לא מתאים לנו לשלם שוחד לאיזה שוטר רעב.אט אט הפך הנוף הירוק שראינו באזור לה פאז השתנה והפך לחום אדמדם וערבות המדבר של בוליביה נפרסות לפנינו לכל צד שאליו נביט.
למרות שמעונן ולפעמים גם יורד גשם שדה הראיה מאפשר לראות את המרחבים העצומים בהם אנחנו נוסעים.כשהגענו  לעיירה פאטאקמאיה פנינו ימינה לכביש מס' 4 שממשיך מערבה אל עבר הגבול של צ'ילה ובוליביה.כמה ק"מ לאחר מכן אנחנו נתקלים במשאית הפוכה בשולי הכביש,יצר הסקרנות שלנו גורם לנו לעצור ולהתבונן בתאונה.מתברר שהמשאית עפה מהגשר הנמוך ונחתה בשוליים למזלו של הנהג הוא יצא ללא פגע מהתאונה ונראה על פי הבעת פניו שהוא לחוץ מהסיבה שכנראה הוא יפוטר מהעבודה.
אחד עוברי האורח והנהג עצמו באו ושאלו אותנו האם ראינו בדרך משאית מנוף?עניתי לו "כן עקפנו  2 כאלו לפני כמה דקות הם עוד מעט יגיעו".
מה שבטוח שלנהג הזה היה מזל גדול,זה יכול היה להיגמר אחרת מהסיבה שפחות מ 20 מטרים הפרידו בין המשאית והנחל שזורם מתחת לגשר. 
כמה דקות לאחר שהמנוף והגרר הגיעו החלטנו להמשיך,יש לנו עוד דרך ארוכה להספיק.
למרות שמסביב הנוף חום ומדברי אנחנו נזכרים כמעט כל רגע שאנחנו נמצאים מעל ל 3,500 מטר ולכן כמעט כל הדרך מופיעים לצידנו הרים מושלגים שגורמים לנו לחייך בקסדות.
בהמשך אנחנו מבחינים באופנוע גדול שמגיע מולנו,אנחנו מאטים את מהירות הנסיעה וכמה מטרים לפני שאנחנו חולפים על פניו אנחנו מבינים שמדובר בויסטרום צהוב,אה פיליפה וסילביאנה,עצרנו מיד בצד ודיברנו קצת.הם סיפרו לנו שהם יצאו מוקדם בבוקר מהעיר אורורו וראו את האגם מרחוק מבלי לחצות לצ'ילה,ועכשיו הם חוזרים לאורורו,אמרנו להם טוב אנחנו מתכננים לחקור קצת את האזור הצפוני של צ'ילה בעיקר את האגם ומדבר המלח סלאר דה סוריר(Salar de surire) כי כנראה שלא נגיע לאזור זה בהמשך המסע שלנו.
כמה דקות לאחר מכן נפרדנו ואמרנו לפיליפה וסילביאנה שניפגש בהמשך והמשכנו קדימה אל עבר האופק.

עושים פרסה ויורדים בחזרה.


לקראת סיום הירידה.


העליה נמשכה עד לשורת הבתים שנמצאים בראש ההר.


יצאנו מלה פאז אל הכביש המהיר.


ערבות בוליביה הפראית.


הקרנף לצד המשאית המרוסקת.


תכולת הסחורה התפזרה מסביב.



הכל לטובה-רק כמה מטרים מפרידים בין המשאית והנחל שזורם מתחת לגשר.


הקרנף ממתין בסבלנות לצד סחורה שנאספה מהמשאית הפגועה.


אני בינתיים מצלם פרחים ונוף.


הנחל שזורם מתחת לגשר.


המנופים הגיעו ומיד התחילו לעבוד.


רולנד מה אתה מתחבא מאחור?



זום על הלמות שמסתכלות עלינו מרחוק.


  
ועוד קצת זום.





קדימה ממשיכים אל האופק.


נוסעים אל עבר הר מושלג.


קצת "ירוק של אחרי גשם"בעיניים.


מרחבים עצומים.





מה נשמע רולנד?



עוד הר מושלג.


רולנד יוצא מהעננים.


פשוט יפה כאן.


ללא מילים.











כמה דקות לאחר מכן אנחנו מבחינים בשלט "ברוכים הבאים לצ'ילה" אני מתלהב בקסדה ואומר יוהוווו ויופיייי וגם טינה ניי ניי ועוד כמה קולות מוזרים,צ'ילה(Chile)המדינה ה 15 בטיול המופלא,אני עוצר לצלם את השלט וממשיך אחרי רולנד למעבר הגבול.
ברגע אחד הכביש שעד כה היה סלול טוב הפך לכביש מוזנח ומלא בורות שחלק מהם הגיע לעומק של 40 ס"מ.למרות השלט שמודיע על כניסתנו לגבולותיה של צ'ילה לא מצאנו את מעבר הגבול הרשמי וביקורת הדרכונים,הסקנו מכך שהמעבר בהמשך ולכן המשכנו קדימה,כעבור כדקה הופיע מצד ימין שלנו אגם הצ'ונגרהׂ(Lago chungara)שנחשב לאחד מהאגמים הגבוהים בעולם ויש שטוענים שכל השאר זה רק לגונות ולא באמת אגמים ולכן שהצ'ונגרה הוא האגם הגבוה בעולם,ע"פ הGPS אנחנו נמצאים בגובה 4,663 מטרים מעל פני הים.
מה שמוסיף ליופי של האגם הם ההרים שמאחוריו הם פשוט עצומים וכמובן מושלגים,אחד ההרים שניצב ממולנו הוא לא אחר מהר געש יפיפה בשם פארינאקוטה(Parinacota)שנישא לגובה 6,348 מטר והוא מושלג רוב ימות השנה.
כעבור כדקה הגענו אל מעבר הגבול ששוכן לצידו של האגם,כזכור אנחנו נמצאים בגובה של כ 4,600 ונראה היה שתחושת הקור+הגובה משפיעים על עובדי המקום.עצרנו בעמדת הבידוק ואחד העובדים הגיע לקראתנו ואמר סיימתם את התהליך בצד הבוליביאני?ענינו "לא" אז גשו לעמדה שנמצא 200 מטר מכאן ותעברו תהליך יציאה מסודר,אתם יכולים להשאיר את האופנועים כאן".טוב אם צריך אז צריך חזרנו לקרוואן הבוליביאני ותהליך היציאה במכס עבר ללא בעיה,עכשיו מה שנשאר להחתים את הדרכון ולחזור להמשך התהליך בצד הצ'יליאני.
בביקורת הדרכונים הסיפור קצת שונה מהסיבה שהשוטר הדביל היה פשוט שיכור ושהגשנו לו את הדרכונים (גרמנים)הוא שאל אם אנחנו נאצים,חייך וחתם על הדרכונים,לא נשארתי חייב ועניתי לו "אתה נאצי דביל ושיכור" הוא החזיר לי חיוך נוסף וביקש שאצלם אותו וכך עשיתי,צילמתי את הדביל והלכתי לצד הצ'יליאני.
בחזרה אל המבנה הצ'יליאני רולנד אומר "ראית את המטומטם הזה,הוא שיכור לגמרי!!"עניתי לו "כן מטומטם זו הגדרה טובה לגזען מלוכלך שכזה"כמה שניות לאחר מכן הגענו בחזרה לצד הצ'יליאני ופה התנהגות העובדים הייתה שונה לגמרי,השוטרים ושאר האנשים שמסביב היו נחמדים יותר וחתמו בזריזות על הדרכונים, לעומת זאת המוכסים עשו לנו את המוות היות והם ביקשו שנפרוק את הציוד מהאופנועים ואח"כ נעביר את הכל במכונת השיקוף,כנראה שזה לא הספיק להם אז אח"כ באו עם כלב לרחרח את הציוד ורק אז נתנו לנו אשרת כניסה.נראה שכאן מכבדים את החוק והחוקים כמו שצריך.
סה"כ היינו במעבר הגבול כשעתיים וחצי.



שלט "ברוכים הבאים לצ'ילה".


תחילתו של האגם צ'ונגרה.



למרות שמעונן וסגרירי יפה כאן.



הר הגעש פארינאקוטה.




הדביל הגזעני בביקורת הדרכונים הבוליביאנית.




כבר אחה"צ והטמפ' ממשיכות לרדת,העמסנו את הציוד בחזרה ונסענו משם.
כמובן שעצרנו להצטלם עם האגם אך מזג האוויר הקודר גרם לנו לרצות להגיע לעיר פוטרה(Putre)שנחשבת לבירת המחוז הצפוני של צ'ילה.המשכנו בכביש המצולק הזה ולמרות שקר וסגרירי ומדי פעם אפילו מטפטף אנחנו שומרים על מורל גבוה,כן רולנד כמוני לוקח הכל בחיוך ולכן אנחנו רק צוחקים מכל שטות שהיא.
כעבור 45 דקות  ע"פ הכוונת הGPS אנחנו פונים שמאלה אל שביל עפר,ערפל כבד מסביב ויורד קצת גשם,אני חושב לעצמי "לא הגיוני שזו הכניסה לעיר הבירה",אני משווה נתונים עם ה GPS של רולנד והנתונים זהים ולכן אנחנו ממשיכים כ 10 ק"מ בשביל החולי ולפעמים גם בוצי הזה עד שאנחנו מגיעים לכניסה לפוטרה,
במבט חטוף נראה שמשמאלנו יש כביש אספלט וכנראה שהיינו צריכים לעלות עליו,לא חשוב נראה כבר הגענו,עכשיו מה שמעניין אותנו זה מלון מקלחת חמה וארוחת ערב.
נראה שבבירת המחוז יש רק בירה,לא עיר בירה ולא נעליים בקושי יש פה כביש ועוד יש להם חוצפה לקרוא לזה עיר בירה,טוב עוד מעט נאכל ונהיה יותר נחמדים,בפוטרה יש כמה מלונות קטנים ולאחר שבדקנו מחירים החלטנו לקחת חדר משותף ללילה אחד.החנינו את האופנועים בחנייה מקורה וממוגנת ופרקנו את הציוד.כעבור כמה דקות אחד האורחים במלון ביקש מרולנד שיזיז את האופנוע לצד השני שאינו מקורה כי הוא רוצה לחנות את הרכב שלו שם בגלל שיש גשם,פה נגמרה הסבלנות והנחמדות הגרמנית של רולנד והוא ענה לבחור כמו שכל אחד מכם היה עונה לחוצפן לו היה מבקש שהאופנוע שלכם יעמוד בגשם והרכב שלו יעמוד במחסה כי יש גשם.את האמת התפוצצתי מצחוק לראות את זה.
מאוחר יותר הלכנו לחפש כספומט ולאכול משהו.משכנו כסף מקומי(צ'יליאני)ואכלנו ארוחת ערב במסעדה נחמדה.משם חזרנו למלון כדי לתכנן את יום המחר,כאשר אנחנו שוקלים בכובד ראש לבקר שוב באגם צ'ונגרה היות והיום מזג האוויר הקודר פגע ביופיו של האגם,נראה כבר מחר בבוקר,הכל תלוי במזג האוויר.




עוד מבט אל האגם.


ממשיכים קדימה.



המורל בשמיים.



רולנד והחיוך התמידי שלו.



מרחבים עצומים.



 רולנד מצלם אותי משקיף אל הנוף.




הקרנף קטן או שאני גדול?





שוב בגובה רב 4,663 מטר.



הגענו לפוטרה "בירת המחוז הצפוני".



הכיכר המרכזית.



הערפל מתפזר.



ככה נראה רחוב מרכזי בפוטרה.



המסעדה הזו ממש נחמדה.



ארוחת ערב-סטייק מכוסה בביצת עין לצד אורז וצ'יפס.















 למחרת בבוקר נראה היה שמזג אוויר טוב יותר מאשר אתמול ולכן החלטנו להתחיל את היום בביקור באגם הצ'ונגרה מה שיאריך לנו את המסלול להיום בכ 90 ק"מ.אך לפני שנצא אל הדרך עלינו לתדלק את האופנועים.
שאלנו במלון היכן ניתן לתדלק היות ובליל אתמול נאמר לנו שאין תחנת דלק בעיירה-בירת המחוז כבר אמרנו?הבחור בקבלה הסביר לנו כיצד להגיע ל"תחנת הדלק בעיר"העמסנו את האופנועים ושטפנו בעזרת צינור את הבוץ מהרדיאטורים ומאיזור הברקסים ונסענו לכיכר המרכזית שם פגשנו את המתדלק של פוטרה.כפי שכבר הבנתם מדובר בתחנת דלק פיראטית.היות ואין לנו ברירה נשתמש בשירותיו של האיש,כ 15 דקות  התמקחנו על מחיר הדלק שכאן צבעו אחר וקוראים לו "גזולינה 95 אוקטנה" לעומת ה 84 אוקטן של בוליביה.מה שבטוח שהדלק הזה הרבה יותר טוב למנועי האופנועים שלנו.
תדלקנו כל אחד מיכל מלא,שילמנו לבחור וואמרנו להתראות.
יצאנו מפוטרה בכביש שאתמול ראינו כשהגענו העירה.הכביש חדש וכנראה בגלל זה ה GPS לא ידע על קיומו,למרות שבתחילה היה ערפל נראה היה שהוא מתפזר במהירות ולכן החלטנו לחזור אל אגם הצ'ונגרה.
מה אומר ומה אוסיף החלטנו נכון לכל הדעות,מזג האוויר התבהר,והנוף היום נראה שונה לגמרי,כאילו שהגענו למקום חדש.ההרים העצומים לבנים בחלקם כשכל היתר מסביב חום מדברי עם צמחיה ירוקה ולפעמים חומה ויבשה,את חלק מהבורות העמוקים בכביש אנחנו כבר מזהים מרחוק ואת אלו שלא אנחנו משתדלים לאתר בזמן ולפלס דרכנו ביניהם.
בדרך אנחנו נתקלים בקטעי כביש תחת שיפוץ שגורמים לנו לעיכוב קל כעבור קצת יותר משעה אנחנו מגיעים אל אגם צ'ונגרה.
אכן האגם נראה טוב יותר מאתמול אך לא וואוו כמו בתמונות שראיתי בגוגל,למרות זאת אנחנו מאושרים ושמחים שהחלטנו לבוא לכאן שוב הנוף עד כאן היה נפלא,שלא תבינו לא נכון האגם יפה הבעיה היחידה היא שהיום ראשו של הר הגעש מכוסה בעננים ולכן אני מרגיש קצת אבל ממש קצת אולי מיקרון של אכזבה.
עצרנו באגם כ 40 דקות ופשוט נהננו מהרגע.

תחנת הדלק בפוטרה-לכל מי שמתלונן על איכות התמונה-פנו אלי בפרטי וקבלו את האימייל של רולנד.



יצאנו מפוטרה והערפל התפזר.


נוף נפלא מסביב.


מרחבים עצומים.


הרים מושלגים.


 פנורמה.


בדרך אל האופק.


רולנד,הקרנף והר מושלג.


שלולית מהגשם של אתמול.


רולנד מצלם את הנוף המדהים.


עוד הר מושלג.


שוב נוסעים אל האופק.


אגמים קטנים וכחולים בדרך.



ירדנו לשפת האגם.





הקרנף לצד אגם הצ'ונגרה.


כמה יפה פה.


עוד אחת כי הייתי חייב.


וגם אחת לצד שני.


מתפלאים מהפונקציות של הטלפון אז עשינו כמה גלויות.


אני באגם והמורל גבוה.


מבט קצת שונה.


אי אפשר להפסיק ולצלם.












קצת זום על הציפורים באגם.


פלמינגו.

  
עוף מים נחמד.

 עוד פלמינגואים.

 תמונה אחרונה וביי ביי לאגם צ'ונגרה.





 והמורל גבוה.

  
עוד אחת רולנד.



קדימה ממשיכים נקודת היעד הבאה היא אגם המלח סלאר דה סוריר(Salar de surire)כ 150 ק"מ מאגם הצ'ונגרה.החלטנו לבקר באגם המלח משתי סיבות-הראשונה אנחנו כבר פה והשנייה היא ששמענו מרוכבים אחרים שאגם המלח שכמעט כולם מכירים בשם סלאר דה אויוני(Salar de uyuni)שנמצא בבוליביה מוצף במים כרגע ולכן החלטנו לנסות את מזלנו כאן בצ'ילה.
לאחר מנוחה של 40 דקות באגם צ'ונגרה חזרנו על הכביש בו הגענו (מוביל לפוטרה)לאגם ולאחר 35 ק"מ פנינו שמאלה אל שביל עפר ונכנסנו לשמורה לאס ויקונאס(Las Vicunas)מכאן והלאה אין יותר אספלט.
בתחילה שבילי העפר היו מתוחזקים די טוב היות והשביל הנ"ל משמש שביל גישה למחצבות שבאזור ולכן יש תנועה ערה של משאיות,הכוונה לתנועה ערה באזור זה של העולם היא שכל שעה נראה לפחות משאית אחת או שתיים.
מסביב הנוף הפראי של ערבות המדבר בצפון צ'ילה פשוט נהדר,המרחבים עצומים ונראה לפעמים כאילו אנחנו מגלים כוכב אחר.מדי פעם אנחנו נתקלים בשלוליות בוץ ארוכות שנשארו כאות זיכרון לגשם שירד כאן בימים האחרונים,מסביב כל הזמן נראים הרים מושלגים אך למרות זאת הטמפ' די נעימה,בכל זאת אנחנו נמצאים רוב הזמן מעל ל 4,000 מטר.
בהמשך אנחנו נתקלים בעדרי גואנקו ולמות פראיים שחוצים את השביל בו אנחנו נוסעים,שוב עם רולנד המורל גבוה בשמיים ואנחנו מחייכים ללא הפסקה.בהמשך השביל הופך לגלי והאופנוע מרגיש כאילו הוא מתפרק עוד רגע,למרות שנראה שאפשר לנסוע כאן מהר אנחנו מאטים בקטעים האלו פשוט לא מתאים לשבור כאן משהו.
לאחר שעברנו את המחצבות קטעים ארוכים של השביל היו לא מתוחזקים וחלקם היו גם בוציים.
שלוליות הבוץ מסתירות בתוכן הפתעות ולכן אנחנו חוצים אותן בזהירות,צריך להיות מודעים לכך היות והמים עכורים ולפעמים מתחת לפני המים שוכנת אבן או שכבת בוץ עמוקה שיכולה להפתיע או אפילו לנפילה.
לדוגמה באחת השלוליות האלו אני נכנס בהפתעה לבור עמוק והמים מגיעים כמעט עד לקרסוליים כשהרגליים מונחות על רגליות הרכיבה(עומק של מעל לחצי גלגל)אני שומר על גז קבוע וחולף את השלולית.
בהמשך חצינו כמה מעברי מים שניקו מעט את הבוץ שהצטבר על האופנועים,כמובן שכעבור כמה דקות הם התלכלכו שוב.עם יד על הלב אומר שהדרך לא קלה ולקח לנו קצת יותר מ 3 שעות לרכוב 100 ק"מ ולקראת 14:00 בצהריים אנחנו מגיעים לאגם המלח סלאר דה סוריר.

נכנסנו לשמורה לאס ויקונאס.


חצינו המון שלוליות שכאלו.


הרים מושלגים מסביב.




שוב בוץ.




הר מושלג מתחבא מאחורי העננים.






שאריות של גשם הופכות את השביל לחלקלק.


עדר של למות חוצה את השביל.


נהדר....


למה ומדוע חוצות את השביל.


מצבה לנהג משאית שנהרג במקום.


עוצר לתת זכות קדימה למשאית שעולה בעליה.



מים צלולים זורמים לצד השביל.



הפעם המים שזורמים לצד השביל פחות צלולים.


ממשיכים אל עבר האופק.

 פנורמה.


מה קורה?



אני והמרחבים.






הטריומף אקספלורר 1200 של רולנד מלוכלך מתמיד.


גם הקרנף לעס קצת בוץ.


מביט אל האופק.





הקרנף שמח ומצליח ליצר אחיזה בגלגל האחורי.






אגם המלח נראה באופק.












מקבלים זכות קדימה ממשאית וברקע אגם המלח הצ'יליאני.





כשהגענו לאגם המלח סלאר דה סוריר חיפשנו שביל גישה שיאפר לנו לרכוב על האגם.במקום פועלת מחצבת מלח ועובדי המקום אינם מאפשרים לנו להתקרב אל האגם ולכן אנחנו ממשיכים קדימה עד שאנחנו מוצאים שביל שמאפשר לנו להיכנס מעט אל האגם.כשגלגלי האופנועים ירדו מהשביל ועלו על המלח הרגשנו שעוד רגע ואנחנו שוקעים,נראה שגם כאן ירד גשם בכמויות אדירות וחלק מהאגם מוצף במים,אפילו אחד הטרקטורים של מחצבת המלח שקע ולכן החלטנו לא להעמיק לליבו של אגם המלח.
לפעמים צריך לקרוא את הסימנים ולקחת צעד אחד אחורה ובכך להימנע מטעויות שיכולות במקרה הטוב לתקוע אותנו באמצע שום מקום.
כעבור כ 20 דקות המשכנו קדימה וכעבור כמה ק"מ הגענו לצומת דרכים שבה היה עלינו להחליט או לפנות ולהתרחק מהאגם או להמשיך בשביל שצמוד אליו.ב GPS נראה ששני השבילים מתחברים בהמשך ולכן החלטנו להמשיך ולרכוב על השביל שצמוד לאגם. השביל בו בחרנו מקיף את אגם המלח מצידו המערבי וההקפה אורכת כ 30 ק"מ.הנוף פראי וקסום וכך גם השביל בו אנחנו נוסעים.נראה שכאן פחות רכבים חולפים וההרגשה הכללית היא כאילו אנחנו מגלים דבר חדש,ובגלל שאנחנו נוסעים קרוב לשפת האגם השביל המהודק הופך לחול עמוק וגלי,עדרים עצומים של למות ולמרות שקשה אנחנו נהנים פשוט נהדר.
לאחר שסיימנו להקיף את האגם הגענו לצומת דרכים נוספת בה היה עלינו לבחור באחת מהאפשרויות:
1- לחזור על עקבותינו.
2-להמשיך ולהקיף את האגם מצידו המזרחי.
3-להמשיך עם השביל ישר.
מיד שללנו את האפשרויות 1 ו 2 ובחרנו באפשרות השלישית בה ה GPS שלי מראה שהשביל ממשיך צמוד לגבול בוליביה וצ'ילה,ה GPS של רולנד הלך לאיבוד ושאל את רולנד איפה הוא?.
המשכנו בדרך וכמה ק"מ אח"כ נראה היה שהשביל חוצה את הגבול לבוליביה.בצד הדרך הבחנתי בעקבות צמיגים ישנות שיורדות מהשביל הראשי ולכן פניתי בעקבותיהם היות ולא רצינו לחצות את הגבול.בהמשך עקבות הצמיגים נעלמו והבנו שאנחנו יוצרים שביל חדש הבעיה שלא היה היכן להסתובב ופתאום הגענו לעליה חדה בזוית צד רצינית,קצת גז והקרנף לועס אותה ורולנד אחרי.אח"כ רולנד יאמר לי "אם לא הייתי רואה אותך עולה את העליה המטורפת הזו לא הייתי מנסה לעלות אותה" לאחר שהבנו שהמצב הולך ונהיה יותר גרוע ירדנו בחזרה אל השביל הראשי,בכל זאת הקרנפים שלנו הם לא איילות קלילות ושוב לא מתאים ליפול באמצע שום כלום.

על אגם המלח סלאר דה סוריר שבצפון צ'ילה.

  
אחלה קרנף.


ומצד שני.



אגם המלח רטוב ובוצי.


שלוליות מים על אגם מלח הן מלכודות מסוכנות.


לא הכל חום כאן.


פשוט יפה.


גשם באופק.


ערבות המדבר.


נהדר.


החול לפעמים רך ועמוק.




שלט ברוכים הבאים לאגם המלח.


המשכנו בשביל ע"פ הוראות של ה GPS שלי,ה GPS של רולנד עדיין מחפש את עצמו.על המפה נראה שלא חצינו את הגבול ושהשביל רק מתקרב לגבול אך אינו חוצה אותו.
אנחנו ממשיכים להתקדם בשביל היחיד שיש באזור וכעבור כמה ק"מ אנחנו מגיעים לאבן גבול רק מהצד של בוליביה.אופסס כנראה שחצינו את הגבול בכל זאת,עצרנו ליד אבן הגבול כדי להצטלם,ובדיעבד מתברר שכבר כחצי שעה אנחנו רוכבים באדמת בוליביה.כל כך נטוש כאן ושומם שאפילו כוחות הביטחון אינם מגיעים הנה.אין שוטרים,אין צבא ואין גדר מסביב והסימן היחיד היא אבן הגבול,את האמת לקחנו את זה בקלות למרות שיכולנו להסתבך עם הרשויות אך בכל זאת אין זה באשמתנו שאין סימונים ושהשביל מוביל אותה לכאן.הצטלמנו בכל הכיוונים עם מעבר הגבול הכי מהיר בטיול עד כה ופשוט לא יכולנו לספור כמה בדיחות וחיוכים נזרקו לאוויר במקום הזה,כגון "רולנד שים עין על האופנועים אני קופץ לרגע לצ'ילה וכבר חוזר".
סיימנו להתבדח ולצלם וגם להצטלם עלינו על האופנועים והמשכנו קדימה,חצינו את הגבול בחזרה לצ'ילה ואכן זה היה השיא החדש לטיול חציית מעבר הגבול ב70 קמ"ש ללא ספק מעבר הגבול הכי מהיר עד כה בטיול.
מכאן נשארו לנו רק עוד 65 ק"מ ואנחנו נגיע לעיירת הגבול קולצ'אנה(colchane)בה נישן הלילה.
הדרך קשה עוד יותר ואנחנו עייפים וסחוטים,חול עמוק,קטעים מסולעים,שוב בוץ ולפתע ניידת משטרה מגיעה ממול וחוסמת את השביל.אנחנו מדוממים מנועים ובנימוס אומרים "אולה"(שלום בספרדית) נראה היה שהשוטרים נדהמו לראות 2 גרינגואים מאובקים רכובים על קרנפים.מתברר שהם יחידת ששייכת למשטרת הגבולות של צ'ילה ובדרך כלל הם עסוקים בחיפוש אחרי מסתננים.לאחר שהם בודקים את הרישיונות והדרכונים שלנו הם מאחלים לנו נסיעה טובה.אנחנו ממשיכים בדרך רק עוד 30 ק"מ ואנחנו מסיימים את היום הארוך הזה.
כמובן שתנאי הדרך לא הטיבו איתנו וכמה דקות אח"כ נגמר לרולנד הדלק ולכן עצרנו והוא מילא 4 ליטרים מהג'ריקן הרזרבי שלו.גם נורת הדלק שלי מהבהבת כבר כמה עשרות ק"מ ואני מקווה להגיע לנקודת היעד ללא צורך בתדלוק.
שוב אומר שאינני חובב נוף מדברי אך הנוף מסביב פשוט מקסים וכנראה מה שעושה לי את זה כאן הם ההרים המושלגים והשממה הענקית הזו בה אנחנו רוכבים,בנוסף אני אוהב את מזג האוויר הקריר ששורר כאן היות ורוב היום אנחנו בגובה ממוצע של 4,000 מטרים.


רולנד ליד אבן הגבול צ'ילה ובוליביה.


בצד אחד כתוב צ'ילה.


ובצד השני בוליביה.


האופנועים בצד הבוליביאני של הגבול.


שום כלום מסביב.







סרטון קצר שצילמתי במקום.






שוב קצת ירוק במדבר.


השמש כבר נמוכה עוד רגע ותשקע.

  
מתקרבים לקולצ'אנה.


נפלא.


אני פשוט אוהב את התמונה הזו.


רולנד ברגע של אושר.


לקראת סוף היום.









כ 40 דקות לאחר מכן הגענו לקולצ'אנה.לקחנו חדר משותף במלון היחיד שעל הכביש הראשי שמוביל אל הגבול שנמצא פחות מ 5 ק"מ מכאן.חנינו בחניה סגורה והלכנו לנשנש משהו במסעדה של המלון,המלון שייך למשפחה מקומית ולכן האירוח משפחתי שכזה,האמא שעבדה בקבלה גם מכינה לחם חם וטרי בתנור הביתי שלה.הזמנו אוכל ובעודנו אוכלים אנשי מעבר הגבול באו לקבלת המלון ויצאו עם שקיות של לחם טרי,אל דאגה רולנד ואני לא יצאנו פריירים ועד שהאוכל הגיע אכלנו לפחות חצי ק"ג של לחם חם עם החריף הדרום אמריקאי שנקרא "אחי" אפרופו "אחי" (החריף כמובן) לימדתי את רולנד מה המשמעות המילה "אחי" בעברית וכל פעם שהמלצרית שאלה עם אנחנו רוצים עוד "אחי" שאלתי עם יש גם "אחותי".
לקראת 21:00 חזרנו אל החדר וכמו בסוף כל יום סיכמנו את היום הארוך הזה.ללא ספק יום מופלא ומאתגר שיכול להיכנס בקלות לרשימת 10 הימים הכי מאתגרים עד כה בטיול 75 ק"מ בכביש סלול ומלא בורות ו 255 ק"מ בשטח משתנה ומאתגר בפני עצמו(כמו שציינתי קודם).
למרות שקריר בחוץ ויש שיאמרו אפילו קר אני יוצא מדי פעם למרפסת כדי לעשן ובעיקר להנות ממיליוני הכוכבים בשמיים ללא ספק סיום מקסים ליום נהדר.


הגענו לקולצ'אנה.


 21:00 קצת לפני חושך.

מרק עוף חם וטעים.



סטייק בקר וצ'יפס מה יותר טוב מזה בסוף יום ארוך שכזה.





למחרת בבוקר התעוררנו לנוף מופלא ולאחר שסיימנו להתארגן שטפנו קצת את הבוץ מאזור הרדיאטור והגלגלים ונסענו כמה עשרות מטרים לעוד תחנת דלק פיראטית ותדלקנו שוב מג'ריקנים.החלטנו לתדלק כאן היות וחששנו שבצד הבוליביאני יעשו לנו בעיות או שלא נמצא דלק קרוב לגבול חוץ מזה גם ככה אני נוסע על אדי דלק אז עדיף לתדלק לפני שממשיכים.
לאחר שסיימנו לתדלק נסענו כ 2 ק"מ למעבר הגבול.בצד הצ'יליאני התור ארוך ועמדנו כמעט שעה בתור לביקורת הדרכונים,כשהגיע תורנו הפקידה אמרה גשו קודם למכס,רולנד ניגש עם הטפסים ואני נשארתי בראש התור כדי לשמור על מיקומנו בתור.חצי שעה לאחר מכן רולנד חזר וניגשנו לשוטרת שתחתים את הדרכונים אך היא סירבה ואמרה גשו לסוף התור,"מה חיכינו כבר את התור הזה ואנחנו כבר למעלה משעה כאן" היא עונה בעצבים "גשו לסוף התור"ניגשנו וחיכינו עוד כ 40 דקות בהן בעיקר קיללנו וקיטרנו על השירות הדוחה שלה,כשתורינו הגיע שוב רולנד היה אמור ללכת לעמדה של השוטרת המעצבנת אך הוא החליט שהוא מחרים אותה ומחכה שהעמדה הבאה תתפנה.לאחר שסיימנו להחתים את הדרכונים ניגשנו לצד הבוליביאני שמשום מה היה ריק,כמה דקות וכמה טפסים וסיימנו את תהליך הכניסה בחזרה לבוליביה,סה"כ כ 3 שעות היינו שם,ללא ספק אחד ממעברי הגבול הארוכים והמעצבנים עד כה.ויוה בוליביה.

לסיכום היומיים האחרונים בהם יצאנו מלה פאז בירת בוליביה וחצינו לצ'ילה כדי לראות את אגם הצ'ונגרה ואגם המלח.בסה"כ רכבנו כ 700 ק"מ כשמתוכם כמעט חצי בשטח בנופים מדהימים ומרחבי פרא שוממים, אינני מכיר וגם לא שמעתי על עוד רוכבים שבאו ורכבו כאן וכך גם רולנד,ללא ספק האתגר היה שווה את המאמץ שנדרש משנינו ובתמורה קיבלנו חוויה מאתגרת שתיחרט בזיכרוננו לעד.

בוקר נהדר והנוף מהמרפסת.



ולצד שני.



בצידו האחורי של המלון.



בזמן שרולנד מתדלק אני מצלם מסביב.



ברוכים הבאים לבוליביה.











 המסלול שרכבנו בצ'ילה על המפה.




 

בפוסט הבא- ממשיכים בבוליביה-סנטה קרוז,מדבר המלח ודרך האגמים

תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

הערה: כל הזכויות שמורות אין להעתיק או לפרסם תמונות ללא אישורי .

2 comments:

  1. אין מילים.מהנה ביותר.התמונות מהממות.

    השבמחק
  2. התמונות מהממות, הסיפור אפילו יותר, כתוב יפה מהנה ומעורר השראה. כל פוסט שאתה כותב, נוספות נקודות חובה למסלול הטיול שלי... מגרד לי האצבעות כבר להמשך...

    השבמחק