יום ראשון, 1 בפברואר 2015

גואטמלה המהפנטת!!


אזהרה:
כדאי שתשבו לפני קריאת הפוסט הבא היות והוא מוצף בתמונות של הרי געש,אגמים מופלאים,נחלים כחולים והמון תמונות של אוכל,אז לפני שאתם מתחילים לקרוא לכו תאכלו משהו .

17.10.14

כאשר הגעתי לגבול גיליתי שאיבדתי את צרור המפתחות שלי בו היו מפתחות של מנעולי התיקים,מנעולי הארגזים של הקרנף,מנעול הדיסק ומנעול הכבל של הקרנף,איזה עצבים ואכזבה תפסו אותי באותו הרגע,אני לא רגיל לאבד דברים,חיפשתי שוב ושוב ולא מצאתי כנראה שהשארתי אותם על אחד הארגזים כאשר העמסתי את הציוד בבוקר,כעת אני עם המפתחות הרזרביים ועלי לשמור עליהם מכל משמר.
בצדו הבליזי של הגבול נתבקשתי לשלם 30$ בליזי עמלת יציאה לתיירים בלבד,"מה לעזאזל השטות הזאת? ואם אין לי כסף לא תתנו לי לצאת?"גם ככה אני כועס על עצמי עם הסיפור של אבדן צרור המפתחות ועוד באו לי עם השטות הזאת של עמלת יציאה לתיירים,טוב אין ברירה ועלי לשלם,שילמתי קיבלתי חותמת בדרכון והמרתי את שארית הכסף הבליזי לקאצל(Quetzal) גואטמלי,מעבר הגבול בצדו הגואטמלי עבר גם כן במהירות יחסית בנוהל הרגיל,ביקורת דרכונים,מכס הצגת רישיון רכב ונהיגה,בדיקת מספר שילדה,נשלחתי לצדו השני של הרחוב כדי לצלם את הרישיונות והדרכון ותוך כשעה יצאתי לדרכי לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר כלשהו,במעבר הגבול נאמר לי שאין צורך לעשות ביטוח וביטוח אינו חובה בגואטמלה,שאלתי בכל זאת היכן אפשר לעשות ביטוח(צד ג'-הוא הביטוח היחיד שחברות הביטוח מבטחות תיירים)אמרו לי שבעיר הסמוכה אולי אמצא אבל זה גם לא בטוח,יצאתי לדרך ובעיר הראשונה שנמצאת על הגבול חיפשתי ולא מצאתי מי שמבטח,המשכתי בדרכי ומיד לאחר היציאה מהעיר הבחנתי שהכביש סלול היטב וואוו אחרי בליז סוף סוף כביש נורמלי בלי בורות וסדקים עמוקים נקווה שימשיך ככה,המטרה שלי היא העיירה פלורס(Flores) שנמצאת על אי באגם המקושר ליבשה ע"י גשר,המרחק ממעבר הגבול לפלורס הוא קצת יותר מ 90 ק"מ ולאחר כשעה ו 20 דקות אני מגיע לפלורס כמה סיבובים ברחובותיו הצרים של האי עד שאני מוציא לי מלון במחיר סביר ועם חנייה,בעודי פורק את הציוד ניגש אלי תייר אחד ומתחיל לגמגם לי באנגלית "איזה יופי,מה מטייל עם אופנוע?מאיפה באת?" אני עונה לו מה קורה גבר" בעברית כמובן,הבן אדם נדהם ואמר בעברית "מה אתה ישראלי?" "כמובן" אמרתי לו,דיברנו כמה דקות וקבענו שנפגש בערב לכוס בירה,הכנסתי את הקרנף לחנייה ואת הציוד שמתי בחדר,התקלחתי ויצאתי קצת להסתובב באי,פגשתי עוד חברה ישראלים הסתובבנו ביחד באי וישבנו לאכול משהו,בערב פגשתי את הבחור שקבעתי איתו בצהריים שתינו בירה ופטפטנו קצת,משם חזרתי למלון קצת עדכוני אינטרנט והתקפלתי לישון.
למחרת היום ניצלתי את היום לסיבובים באי ומנוחה וקצת עדכונים מהארץ,היום אני הולך לישון מוקדם מחר אני נוסע לכפר בשם לנקין(Lanquin)ממנו אצא לראות את פלא הטבע בשם סמוק שמפיי(Semuc champey)


ברוכים הבאים לגואטמלה.



















ישראל היא מותג פה.
















זו קבלת פנים לגואטמלה.
























































האגם בפלורס.


















אופנוע משטרתי.


















בירה מקומית.




סיבוב ברחובותיה של פלורס.


















שומר חמוש.


































עיצוב מודרני.


















כנסייה על האי.





















מפלצת נחמדה.


















עצים בשלכת.


















ריקשה ברחובות האי.


















שייק בננה על שפת האגם.




בעודי ממתין למרק סירה מעבירה נוסעים מצדו האחד של האגם לצדו השני.


















הופ והמרק כבר פה.


















דייגים באגם.






















נראה לכם שאני אסתפק רק במרק?


















דגים במי האגם.


















עוד סירה.


















קצת לפני שקיעה.


















עין הדג.





















סלט לארוחת ערב.


















נו ככה אתם מכירים אותי רק סלט?
















יצאתי בבוקר מפלורס ולאחר התברברות קלה בעיר הגעתי אל הכביש הראשי,כזכור ה GPS שלי מראה לי בערך את הכיוון הכללי וזהו,הכביש סלול ברמה טובה והנני מופתע מכך,שמעתי שבגואטמלה הכבישים גרועים אך עד כה אני מרוצה,הכביש עבר בין שדות והרים ירוקים,מצדי הדרך אנשים מברכים אותי בהינף יד לשלום בעודי חולף על פניהם,לאחר כחצי שעה הכביש נגמר בנהר רחב ידיים,כן בדיוק מה שקראתם הכביש הראשי נגמר לפתע בלי התרעה,את הנהר יש לחצות ברפסודה ממונעת שעושה הלוך וחזור עם כל הרכבים,משאיות,אופנועים והולכי רגל שרוצים לעבור את הנהר הזה,פשוט מצחיק איך כביש ראשי ואיכותי שכזה נחצה לפתע ע"י הנהר,חיכיתי כמה דקות עד שהרפסודה תחזור ותפרוק את הרכבים והנוסעים שהגיעו מצידו השני של הנהר,מחיר החצייה עולה כ 5 קאצל שהם קצת פחות מדולר,חציית הנהר נמשכת כחמש דקות ולאחר הירידה מהמעבורת הכביש היפה נמשך,לאחר כחצי שעה נוספת פניתי אל הדרך המובילה ללנקין מפה והילך כל מה ששמעתי על כבישי גואטמלה התברר כנכון,פה או שהכביש מעולה או שאין כביש ממש כמו האנשים שחיים פה בגואטמלה או שיש להם הכל או שאין להם אפילו מים בברז, שוב אספלט אני שמח ופתאום אני שם לב מרחוק לענפים המונחים באמצע הכביש,סימן היכר עוד מימיי באפריקה כהתראה בפני מכשול,אני מאט ואכן כך,חצי מהנתיב בו אני נוסע חסר!! ומה הכוונה חסר?הוא פשוט איננו נפל ונעלם כתוצאה מהגשמים,בהמשך נתקלתי בתופעה שוב ושוב והיו מקומות שכבר גידרו סביב בבטון מה שמצביע על כך שהמפגע קיים המון זמן,פתאום בצד אני מבחין בנהר עם אגמון כחלחל עצרתי להפסקה ונהניתי מהמחזה,לאחר כמה דקות המשכתי כמה טוב שעצרתי להפסקה כי מפה הכביש הפך לשביל עפר רטוב וחלקלק,בעודי מטפס על השביל תנאי הדרך הפכו לגרועים ביותר,סלעים רטובים ודרדרת(אבנים בגודל כדור טניס)חלקלקה,הקרנף לעס הכל,רציתי לעצור ולצלם אך בתנאים שכאלו בעודי בעליה אינני עוצר ושומר על המומנטום,המשכתי כך כ 80 ק"מ איך שהייתי רוצה ביום שכזה להיות עם אופנוע קליל יותר ובעלי אופי שטח קרבי יותר,הקרנף לא התלונן אפילו פעם אחת,עברתי בין כפרים והמקומיים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח,ילדים רצו אחרי וצעקו "גרינגו,גרינגו" היו כאלו שבכו וברחו לביתם,לאחר שהסיפור עם צעקות הגרינגו קצת נמאס עלי,שיניתי גישה וכל ילד שראיתי צעקתי לו "גרינגו" לפני שהוא צעק,הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים המבולבלת שלהם,מה הקטע עם ה"גרינגו" הזה ואם הייתי קורא להם אינדיאנים הם היו אומרים שאני גזען,טוב נו ממשיכים לאחר כשעתיים הגעתי למחסום,הבחור אמר לי "אמיגו עבודות בכביש,הכביש סגור עד לשעה 14:00" אמרתי לו "מה אתה גנוב אין זמן והדרך עוד ארוכה בחיית זום זום תן לי לעבור" הוא עמד על שלו ולא הסכים,לאחר כ 40 דקות עברה משאית עם עובדים של האתר והוא אמר לי "קדימה סע אחריהם" סבבה הנעתי ונסעתי אחריהם לאחר כ 20 ק"מ הכביש הפך שוב לאספלט,"יששש"איזה שמחה תפסה אותי,לאחר כ 5 ק"מ ראיתי שלט שמאלה ללנקין פניתי ושוב דרך עפר גרועה מאד,שאלתי נהג לאחר הפניה "כמה ק"מ ללנקין?" הוא אמר לי "17 ק"מ",סבבה נסעתי כבר למעלה מ 100 ק"מ בדרכים גרועות מה יכול להיות?אז זהו שיכול להיות השביל התפתל בירידה וחלוקי הנחל היו חלקים מתמיד,מערכת ה ABS פעלה יותר מפעם אחת,כמובן ששוב אמרתי בקסדה אופסס ואוי אוי וגם שיואו יותר מפעם אחת, הגעתי ללנקין ותכננתי להגיע לגסטהאוס ישראלי,אחד המקומיים הצביע לי על הכיוון ואמר שהדרך לא טובה,אמרתי סבבה ננסה מקסימום נחזור ואכן כך השביל הפך לבוצי וחלק יחד עם סלעים ושיפועים לא הגיוניים,לאחר כ 5 ק"מ כאשר כבר מתחיל להחשיך אמרתי לעצמי "עד פה,שרדתי את כל היום הזה ללא נפילות ולא מתאים עכשיו באמצע שום מקום להיתקע או ליפול יש מספיק מקומות לינה בלנקין" עשיתי פרסה בקושי וחזרתי על עקבותיי,מצאתי מלון סביר במחיר טוב יש מזגן וחנייה,אמרתי להם בקבלה שאשאר ליומיים שילמתי עבור הלילה הראשון,נאמר לי שבשבע בבוקר עוברות הסעות לסמוק והמחיר הוא כ 1.5 דולר לכל כיוון וכל שעלי לעשות הוא לחכות על השביל,הלכתי להתקלח ולאכול ומשם לישון,


מה ככה נגמר הכביש היפה הזה?
















ציף ציף מעל הרציף.

















העבר השני.
















עוד רגע ממשיכים.
















שוב כביש טוב.

















עד שהגעתי לכאן,הנוף מטריף.

















אך הכביש לא משהו,נראה לי שחסר משהו פה.

















סיבה מספיק טובה למה לא רוכבים פה בלילה?

















נוף משגע.























































מדהים!!





































עצרתי לבדוק מה זה הנחל הכחול הזה.

















הקרנף נח,לא הוא ולא אני ידענו מה מצפה לנו אחרי הפניה הבאה.




לא קרנפי זה לא נוזל קירור לרדיאטור ולא נוזל שמשות,זה סתם נחל כחול.


















הנוף בדרך.

































עבודות בכביש תמתין 3 שעות!! מה לעזאזלללל??

















הנוף משביל הגישה ללנקין.





















בבוקר קמתי מוקדם ותפסתי את הרכב הראשון שעבר,כן בשביל 3 דולר הלוך וחזור אני מעדיף לתת לקרנף לנוח ומזל שכך,הרכב שאסף אותי הוא בעל הנעה כפולה 4X4 ואיך שהוא סבל,עליות מטורפות עם בוץ,סלעים ושלוליות,כך זה נמשך כ 40 דקות עד שהגעתי לכניסה לפארק הסמוק,הייתי ראשון שם מה שהקנה לי הזדמנות לצלם את הנוף ללא הפרעות,לאחר תשלום הכניסה פקיד הקבלה הסביר לי לאן ללכת,כיוונתי את רגליי לעבר התצפית,שמעתי שיש המון מדרגות אך לא תיארתי לעצמי שיהיו עד כדי כך המוןןן,היו מדרגות מכל הסוגים מדרגות מ:אבנים,אדמה,סלעים שנחצבו,מדרגות עץ וכו' המשכתי בטיפוס היות ורציתי לראות את הנוף מלמעלה כמו שראיתי בתמונות,לאחר כשעה הגעתי רטוב מזיעה אל התצפית ואכן הנוף היה עוצר נשימה,הסמוק שמפיי הוא מקום ייחודי,מדובר בנהר העובר בגאי כאשר במרכז הגאי הנהר חודר אל מערה מתחת לפניי האדמה ומעל המערה נוצרו בריכות בצבע טורקיז מטמטם שמתמלאות ע"י מפלים קטנים הנשפכים מצדי ההרים,מלמעלה אפשר לראות את זרימתו של הנהר כאשר הוא מגיע בצבע חום, באמצע הבריכות הכחולות ולאחר מכן שוב הנהר זורם בצבע חום פשוט לא יאומן ומשגע לכל הדעות.
לאחר כשעה בתצפית ירדתי אל הבריכות(לא באותה הדרך)שוב מדרגות מכל הסוגים ובשיפועים מוזרים,לאחר כ 45 דקות הגעתי אל הבריכות,כבר מרחוק שמעתי את זרימתו של הנהר,הורדתי את החולצה וקפצתי לאחת הבריכות,איזו הקלה ואיזה רענון לאחר הלחות המעיקה של הג'ונגל,צללתי, שחיתי, ישבתי להירגע ולנוח לקראת השעה 13:00 הרגשתי את קיבתי קוראת לי והחלטתי לחזור אל המלון,חיכיתי בשער הכניסה ואין שום רכב הסעה שיוצא כרגע אז התחלתי ללכת ברגל,לאחר כ 400 מטרים עצר לידי טנדר עם משפחה שהיו פה בחופשה ובדיוק חזרו מהסמוק ועצרו לי טרמפ ללנקין,ישבתי מאחורה בארגז יחד עם הדוד והבן שלו,בדרך פטפטנו בספרדית שבורה סיפרתי מאיפה באתי ולאן אני הולך,לאחר כ 40 דקות הגעתי למלון,הנהג עצר לי לחצתי את ידיי כל המשפחה ואמרתי תודה רבה והלכתי למלון.



ממתין להסעה.


































הנוף בדרך לסמוק.





נהר גועש מתחת לגשר בכניסה לסמוק.

















ואז התחילו המדרגות....



היו כאלו.



וגם כאלו.

















עוד מדרגות.




חרק מוזר.

















ואז הגעתי לתצפית.

















זה מה שקרה לי שראיתי את הנוף.




תכירו זה הסמוק שמפיי מלמעלה.

















2 עובדים בפארק-זה הם קטנים או שאני גדול?

















סלפי.




מחזה מרהיב ביופיו.




עץ שגדל על סלע.




הנהר בכניסתו למערה.



וכעת הבריכות  מגובה אפס.

















נפלא.
















אין מילים.

































המים עוברים מבריכה אחת לשנייה-איך שהטבע מהמם ביופיו.

















השלט בכניסה שצולם בעת היציאה.


















בדרך חזרה.



יושב לי בארגז.
















כאשר נכנסתי למלון ניגשתי לקבלה כדי לשאול אם המסעדה כבר פתוחה והם אמרו שכן,יופי אלך לנשנש משהו אך לפני זה אני מעוניין לשלם עבור הלילה הזה,נאמר לי "אין בעיה"הוצאתי את הכסף ואז הגיע מנהל המלון ואמר לי שהחדר שלי כבר ניתן למישהו אחר ואם אני רוצה יש חדר אחר ללא מזגן באותו המחיר,התעצבנתי ואמרתי "אמרתי לכם אתמול שאשאר יומיים אז מה הסיפור הזה עכשיו?"המנהל אמר חכה התקשר לבחור שהזמין את החדר כבר לפני שבוע ושאל אם הוא מוכן לקחת את החדר השני,כמובן שהוא אמר "לא",המנהל חזר אלי ואמר אין אפשרות עליך לעבור חדר,אמרתי לו "נראה לך שזה הגיוני מה שאתה עושה?אם היית אומר לי אתמול שהחדר לא יהיה פנוי הייתי הולך למקום אחר" הוא חזר ואמר סורי סר אמרתי לו "מה שאתה עושה לא טוב לעסק שלך ושאני עף מפה" לא נראה לי שזה הזיז לו,כבר 14:00 עלי להתארגן הכי מהר שאפשר וצאת משם,עליתי אל החדר ארזתי את הציוד ועפתי משם לעבר העיר קובן(Coban) קצת יותר מ 60 ק"מ מלנקין,דרך היציאה מלנקין עברה בקלות יחסית היות שהפעם הדרך הייתה בעלייה,בדרך ראיתי את המשפחה עם הטנדר נופפתי להם לשלום ולאחר כ 17 ק"מ הגעתי שוב אל האספלט מרחוק נראו ענני סערה,עצרתי החלפתי את הכפפות לכפפות עמידות בגשם כיסיתי את תיק המיכל בכיסוי נגד מים והמשכתי בנסיעה ואכן לאחר כ 5 דקות השמיים נפתחו ומבול שטף אותי,את האמת דיי שמחתי,הגשם ישטוף את הבוץ ממני וגם מהקרנף,הכביש הפך לחלקלק בטירוף ולכן הורדתי את מהירות הנסיעה בהתאם,היו מקומות בהם רציתי לבדוק את רמת האחיזה ובלמתי עם הבלם האחורי והרגשתי שה ABS מתערב מוקדם מהצפוי מה שאומר שעדיין חלקלק ועליי להמשיך לנסוע במשנה זהירות ובמהירות נמוכה לפחות בחצי מהמהירות בה הייתי נוסע אם הכביש היה יבש,במהלך הנסיעה הרגשתי שידית הגז(מצערת)אינה מסתובבת חלק ולפעמים אינה חוזרת בעצמה כאשר עוזבים את היד,סבבה אטפל בזה שאגיע לקובן,לקראת 16:00 הגעתי לעיר קובן לאחר שעברתי כמה מלונות שחלקם נראו כמו כלא במדינות עולם שלישי מצאתי מלון נחמד,פרקתי את הציוד ולפני שהתקלחתי החלטתי לטפל בידית הגז(מצערת), 
הוצאתי את הכלים ופירקתי בזריזות את ידית הגז,שמתי לב שהגריז המקורי תחת הידית הפך לג'יפה,היות והידיות של הקרנף בעלות גוף חימום כנראה שעם הזמן הגריז הותך ואגר לכלוך שהפך לעיסה דביקה, ניקיתי את העיסה,באותו הרגע לא היה לי גריז אז שמתי קצת שמן עד שאקנה גריז,הרכבתי חזרה את מנגנות הידית,והידית חזרה לתפקד כמו בהתחלה,הלכתי להתקלח לאכול,קצת עדכונים באינטרנט ועפתי לישון מחר אסע לאגם אטיטלן(Lago de Atitlan).

פרחים במלון בקובן.



צמח נפלא בשם טומברחיאה-נשבע לכם שזה מה שאמרו לי.







למחרת יצאתי מקובן בשעה 8:15 בבוקר ע"פ גוגל הדרך אמורה להיות 303 ק"מ,מדוע אני אומר הדרך אמורה להיות 303 ק"מ היות ועד כה תמיד זה היה יותר מהנתון שגוגל קבע,הדרך התחילה בכביש סלול היטב ובנוף נהדר,מהר מאוד הדרך הפכה לגרועה עד מאוד,פתחתי את היום עם נסיעה של 70 ק"מ בשבילי עפר רטובים,עברתי דרך כפרים מוזנחים בסוף העולם,מפולות של סלעים חסמו חלק מהנתיבים ובמקומות אחרים נאלצתי להתרחק ולנסוע כנגד התנועה כל עוד הכביש ריק ולנסות להתרחק כמה שיותר מהקיר המאיים להתמוטט בכל רגע,דווקא במקומות האלו לא עצרתי לצלם,הפעם מהמחשבה שהתמוטטת נוספת צפויה בכל רגע ועלי לעבור זאת כמה שיותר מהר,התכנון להגיע אל כפר ציורי על שפת האגם בשם סן פדרו לה לגונה(San pedro la laguna)בעקבות קריאה בכמה בלוגים של אנשים שונים וביניהם של יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום,נכתב שהדרך מצידו הצפון מערבי של אגם אטיטלן אליו אני מתכנן להגיע גרועה עד בלתי עבירה לאופנועים גדולים כמו הקרנף,לכן החלטתי להגיע מצדו הדרום מזרחי של האגם דרך הכפר סנטיאגו אטיטלן(Santiago Atitlan),בהמשך הדרך חזרה שוב להיות סלולה ועברה בין כפרים נידחים הרים עצומים,נהרות,נחלים,מפלים פשוט נוף נהדר ללא סוף,שוב המקומיים בהו בי כמי שהגיע ממאדים ובינינו הם האדימו יותר כאשר חייכתי או פניתי ודיברתי אליהם,היו מקומות בהם האספלט הפך להיות גלי בצורה לא הגיונית עקב האדמה שזזה תחתיו,חלק מהכביש הראשי עובר דרך ערים ושווקים,כאשר כבר הייתי קרוב לאגם אטיטלן עצרתי כמה פעמים לשאול אנשים ולקבל הכוונה אל עבר הכביש בו אני רוצה לנסוע,היו אנשים שאמרו שאין דרך,היו אנשים שאמרו שאי אפשר לנסוע לשם באופנוע והיו כאלו שאמרו שהכל סבבה,הנוף בדרך ממשיך להיות נהדר וכאשר אני מבחין באגם לראשונה כמעט ואני נזקק לשיניים תותבות,איזה מחזה מרהיב פשוט נפלא,אגם אטיטלן נחשב לאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה ובשנות ה50 פאן אמריקן רצו לפתח את ענף התיירות והדייג במקום והביאו לאגם זן של דגים בשם בס שחור(Black bass) מה שגרם לחיסול של זנים מקומיים והכחדה של עוף מים מזן הטבלן הענק שחי אך ורק באגם הנ"ל,עד כה גואטמלה מהממת אותי בכל רגע מחדש,כאשר אני חוצה את הכפר סנטיאגו אטיטלן אני מבחין במבטים מוזרים מצד תושבי הכפר,אני עוצר ושואל הוראות הכוונה וגם כדי לשמוע מה יש להם לומר כולם אמרו סע ישר כל הזמן,כמה ק"מ אחרי הכפר הכביש הופך לשביל והשביל הופך לגיהנום,סלעים ומדרגות סלעים שחלקם בגודל של כדור רגל ומדרגות סלע בגובה של 20-30 ס"מ אני נשאר עם גז קבוע בהילוך ראשון הקרנף לועס הכל בקרת האחיזה במוד הראשון מתחילה להפריע ואני מעבירה למוד שני,צמיגי החצי כביש שלי מספקים אחיזה טובה אך לא כמו של צמיג שטח 100%,
 אחח כמה שהייתי רוצה פה אופנוע שטח גזעי,אחרי כל מדרגה שכזו אני נושם לרווחה ולא מאמין,פשוט לא מאמין שהקרנף עובר אותם,ניסיון השטח שלי מהשנים האחרונות אומר לי להמשיך ולא לעצור למרות שאני רוצה לצלם כדי שכולם יבינו את מה שאני מנסה לתאר כאן,כל ג'יפ שבא מולי אני צופר לו שיתן לי לעבור ולא יגרום לי לעצור,לאחר אחד המכשולים שהיה בפניה חדה תוך כדי עליה מגיחה מולי ניידת הפעם נאלצתי לעצור ולתת לה לעבור,השוטרים עצרו לידי ושאלו "אם הכל בסדר?",אמרתי ש"כן ושאלתי עוד כמה זמן אראה אספלט?" הם ענו "עוד 20 מטרים" אמרתי גרסיאס דיוס"(תודה לאל)הם צחקו והמשיכו,מאוחר יותר אבין שהם לא שאלו מתוך נימוס אם הכל בסדר,הגעתי אל האספלט וכעבור 25 דקות ולאחר כ 325 ק"מ ולא כמו שגוגל חישב הגעתי לסן פדרו,החלק הקשה ביותר עד היום במסע היה קצת יותר מ3 ק"מ שנראו כמו נצח,טפחתי לקרנף על מיכלו ואמרתי לו "איזה גבר אתה על זה מגיע לך מיכל דלק פרימיום ומנוחה לשבוע לפחות",חיפשתי לי מקום לינה עם חנייה,ניגשתי למקום שקיבלתי עליו המלצות גסטהאוס ישראלי בשם קאזה בלנקה,בקבלה נאמר לי שיש רק חדרים משותפים ושאין חנייה לקרנף אמרתי לא תודה,לא מתאים,מספיק שמשהו מהציוד שלי יעלם וזה יעלה לי המון,כמו כן את השירות הצבאי שלי סיימתי מזמן ואיני רוצה להידחס עם עוד 6 אנשים בחדר קטן ומה גם שאין חנייה,אז המשכתי לחפש,עברתי ליד בית חב"ד ובחור שעובד שם בשם צמח הפנה אותי למלון 20 מטרים משם עם חנייה, אינטרנט,חדר פרטי,מקלחת עם מים חמים והכל בהבדל של פחות מדולר ללילה,חדר שכזה עלה כמעט 9 דולר ללילה,מחיר שאני יכול להרשות לעצמי להתפנק בו,אז לקחתי את החדר לכמה ימים.


ככה פתחתי את הבוקר-התמונות צולמו באזורים שהרגשתי בטוח לעצור בהם.

































סלעים מתגלגלים שכאלו יכולים לסיים לי את הטיול.
















תראו איזה גודל לא נעים להיתקל באחד כזה שמתגלגל.
















גשר נחמד.





















מפה הכביש החל להשתפר.


















תראו מה קרה לכביש-במיוחד היכן שהמשאית.

















ושוב שבילים.

















































כן באתי ממאדים ואני מתכוון לאכול אותכם בהההה.

















כוס קפה לחימום הקיבה.

















קצת נשנושים.



שוב כביש סבבה.
















וכרגיל נוף משגע.

































אוטובוס צבעוני.
















סלפי.

















ועוד אוטובוס(צ'יקן באס)צבעוני-על האוטובוסים האלו אפשר לכתוב מגילה שלימה אין אחד הזהה למשנהו.

















גם המטען שלהם משתנה מרגע לרגע.




כאלו שלא זכו עדיין למגע ידו של האומן.
















2565 מטרים מעל פני הים קריר ונעים.

















מטען חורג.























מזקנה-בקור הזה בגילה ללכת יחפה עם כל הדברים האלו,חיים לא פשוטים.
















עוד אחד.

















כאן ניגלה לי לראשונה האגם המופלא.












































הערה: 
מכאן והילך הכביש הפך לגרוע ולכן אני מצטער אבל אין תמונות,פשוט לא יכולתי לעצור.

טוב נמשיך,הגעתי לסן פדרו ולאחר שפרקתי את הציוד,כיסיתי את הקרנף ואמרתי לו להתראות בעוד כמה ימים,התקלחתי החלפתי בגדים ויצאתי לאכול.
כל מי ששמע שהגעתי עם אופנוע מהצד הדרום מזרחי דרך הכפר סנטיאגו,אם זה מקומיים או ישראלים שחיים שם המון שנים אמרו לי שאני לא נורמלי,הכביש נחשב בלתי עביר ולא בטוח בעליל,נשדדים שם אנשים על ימין ועל שמאל אפילו ביוטיוב יש סרטון על אופנוען שנשדד שם כחודשיים לפני (כנסו ליוטיוב ותרשמו motorcycle in guatemala  ותראו בעצמכם)היה לי מזל גדול ולכן השוטרים שאלו אותי אם הכל בסדר.
סוף היום ואני רעב,התחשק לי אוכל ישראלי אז קפצתי אל הקאזה בלנקה,הזמנתי לי מעורב ירושלמי וצלחת של חומוס היה טעים כמו בארץ ואני התענגתי על כל ביס וביס,פשוט ליקקתי את הצלחות 
בנוסף נאמר לי שבעל הקאזה בלנקה מארגן על האש מחר לכל הישראלים ללא תשלום,אמרתי תודה אני אבוא מחר ואכן כך היה,אריק בעל הבית קנה נתחים ענקיים של בשר וירון צלה אותם על הגריל היו מלא ישראלים והיה פשוט נהדר אריק פינק את כולם בבשרים וסלטים והיה פשוט יוצא מן הכלל וטעים בטירוף,היו אנשים בארץ שיצאו למסעדת בשר בעקבות התמונות ששלחתי להם.
חזרתי אל הקאזה בלאנקה כמעט מדי יום והשלמתי פערים בטעמים מן הארץ שהיו חסרים לי,פגשתי שוב את שלישיית המוסקטרים מסן קריסטובל במקסיקו ועוד מלא ישראלים,גם פגשתי שוב את החברה הישראלים דניאל ואסף שפגשתי בפלורס וגם הכרתי עוד מלא חברה על הכיפאק,באחד הערבים פגשתי גם את ענבר מהקאזה של יגיל במקסיקו שהגיעה לסופה"ש,העולם פשוט קטן ,ביקרתי בבית חב"ד שמנוהל ע"י הרב אברמי עם הצוות שלו מנחם וצמח,פגשתי שם חברה נהדרים,אכלתי שם ארוחת יום שישי,באחד הימים הפלגתי אל העיירה פנחצ'ל עליה שמעתי המלצות את האמת השתעממתי שם בטירוף ולאחר כשעה וקצת כבר הייתי על המעבורת חזרה אל המקום הנפלא הזה שנקרא סן פדרו,אצל עופר משדרות שפתח מסעדת פלאפל ביקרתי כל יום,הפאלפל שלו פשוט נפלא והחומוס שלו עם טעם של חומוס אמיתי ולכן פרגנתי לו ואכלתי אצלו שוב ושוב, יש גם דוכן של שייקים שנקרא "המלאכיות" ובעלות המקום מקומיות דוברות עברית ומכינות מעדני פירות טריים,גם שם ביקרתי כל יום,בסופו של דבר נתקעתי בסן פדרו שבועיים,בהם נחתי,טיילתי,עדכנתי את הבלוג,פגשתי אנשים חדשים ובעיקר אכלתי אוכל נפלא וטעים במיוחד.



מעורב ירושלמי טעים כמו בארץ(או כמו שאני קורא לו מעורבב ירושלמי).

















ואוו חומוסלה כמה שהתגעגעתי אליך.
















למחרת ברחובותיה של סן פדרו.

















פשוט מקום מופלא.
















וגם הצלם אחלה.

















אמרתי לכם לאכול משהו לפני-התמונות הבאות מסוכנות לאנשים רעבים.

















נו יאלה הרגתם אותי עם הריח הזה.
















ולמי שצמחוני יש גם סלטים-
משום מה המצלמה שלי פספסה את הסלטים.

































טעמים פצצה בנוף מטריף.

















בדרך לצד השני של האגם לעיירה פנחצ'ל.




































עוד אחד או שניים צבעונים.




















שומרים על הסדר בבלגן.


















ברחובות העיירה.






















XR150 לא הגיע לארצנו.
















אגם מופלא.





















מחפשים אוצרות בחול.






















שימו לב לצמיגים.











































עוד כמה תמונות נפלאות מהאגם.




\



























בחזרה לסן פדרו.
















סחף ולכלוך שהגיע עם הגשמים.




















נו וצריך לאכול משהו שוב.
















כבד עם פירה פשוט וואוו.
































וגם דג היה מאוחר יותר.

















שוב הניתוח הצליח.

















כותב פוסט מול נוף מטמטם-אם אתם ממש רוצים לדעת זה היה על המונומנט וואלי.





















ממול במידה השמאלי של התמונה אפשר לראות את ההר בשם האף האינדיאני.
















עוד אחת.
















אה ושוב חומוס.
















וגם פיצה.

















שייק בננה אצל "המלאכיות"-התפריט בעברית.





















אחת מ"המלאכיות" אחלה שירות ושייקים נהדרים מפירות טריים.

















שטיח בכניסה.

















שקשוקה בבית חב"ד.

















ושוב פעם החמודה הזו.




ואיך אפשר בלי הפלאפל של עופר.

















ועוד פעם מעורב.

















בית הקפה שצמוד למלון-קפה טרי ומשובח.























פשוט טעים.
















אז הזמנתי עוד אחד.
















ככה נראה עץ הקפה-האדומים מוכנים לקטיף.

















טעמתי אחד ממש כמו סוכריית קפה.
















קולים קפה במקום.






















לאחר הקפה יצאתי להסתובב בכפר.




















ריקשה או טוק טוק מקושט בתמונתו של צ'ה גברה.



























אפילו הקטנוע מקושט.






מרוב סיבובים נעשיתי שוב רעב.






























באחד הימים יצאתי לטיול מאורגן מבית חב"ד אל ראש ההר "האף האינדיאני" שנמצא מעברו השני של האגם מול סן פדרו,הייתי צריך להגיע לבית חב"ד שנמצא כ 20 מטרים מהמלון ב 3 לפנות בוקר,משם אסף את הקבוצה רכב,לאחר כ 40 דקות נסיעה בכביש המטפס אל ההר הגענו לכפר,מפה יש הליכה במסלול תלול אך לא ארוך משהו כמו 30-40 דקות,הגענו בזמן כדי לראות את הזריחה מראש ההר כעבור כ20 דקות השמיים החלו להאיר והצבעים השתנו מרגע לרגע,הנוף היה מדהים שאי אפשר לתאר,הצבעים המשוגעים,ורוד,כתום,צהוב,כחול,עננים ועם נוף נפלא מסביב,אחד ההרים הגעשיים שבאופק מעשן בלי הפסקה,ללא ספק היה שווה את המאמץ בטיפוס המייגע מילים רק יהרסו כאן,כמו כן הוגשה לנו ארוחת בוקר-מלאווח עם ביצה,חריף רסק,עגבניות וסלט,ללא ספק אחת הזריחות היפות שראיתי וגם החברה שעובדים בבית חב"ד אמרו שלא כל יום זה ככה ושזכינו למראה נפלא,אז מספיק וקדימה לתמונות.


ככה זה התחיל(סן פדרו מוארת למטה).

















והמשיך.

















מפה זה רק הלך והתגבר-הכחול הפך ורוד.







הורוד הפך צהוב וכתום.
































הוכחה שהייתי שם.





















אפשר לראות את ההר געש שמעשן באופק.



\




השמש המשיכה לעלות והצבעים השתנו בהתאם.


פשוט מטריף.



















בתמונות הבאות אפשר לראות איך שהכתום צהוב הופך לאט לאט לכחול.




















מפה הצבעים החלו להשתנות לגמרי.




השלט בכניסה ל"אף האינדיאני".



פה הצבעים היו ממש כמו בציור.


קצת פרחים.
















וזמן המלאווח.






החברה מתענגים על מלאווח של בוקר.
















שיר מנגן לנו שיר.















המלאווח שלי בנוף מטמטם.


כל החברה .
















אחד המקומיים.
















ושוב חומוס הפעם בפלאפל של עופר.
















צריך גם משהו מתוק לפעמים.



דלועים בשוק.















אורז עם מוקפץ.
















עופר והפלאפל הטעים שיהיה בהצלחה חבר.
















המאמא שמוכרת פן בננה(לחם בננה)אלופה בסנוקר.
















ככה נראים שטרות הכסף בגואטמלה.


הרב אברמי ואני.
















ופה עם צמח התותח.
















חברה שלי מהמטבח בקאזה בלנקה-תודה את אלופה.
















דיויד כתב בריטי שהגיע ללמוד ספרדי. .
















סוזן,מארק ואנדרי מצרפת וקנדה,שרוכבים על אופניים ממקסיקו לקוסטה ריקה.
















לאחר כשבועיים החלטתי שזהו עלי להמשיך למרות שיכולתי להישאר שם עוד,סן פדרו הוא מקום שאי אפשר לתאר במילים אגם כחול מוקף בהרי געש חלקם פעילים ומוציאים עשןבערב שלפני נפרדתי מכל האנשים הנפלאים שהכרתי שם והלכתי לארוז את הציוד ולישון.בבוקר קשרתי את הציוד ויצאתי לדרך,הפעם ביציאה מסן פדרו אקיף את האגם מצדו הצפון מערבי ואסע אל העיר העתיקה בשם אנטיגואה גואטמלה(Antigua Guatemala)הדרך לשם אינה ארוכה רק כ 140 ק"מ הקרנף הניע בשמחה והתחלנו לטפס על הכביש שמלא בפניות פרסה בזוויות ובשיפועים מטורפים חלק מהכביש לא היה סלול אך יחסית לכביש בו הגעתי לסן פדרו כביש זה היה אוטוסטרדה, הנוף מעלף והתמונות שאתם הולכים לראות ישאירו אותכם פעורי פה ואולי אף יגרמו לכם להתפטר או לעזוב הכל ולצאת למסע שכזה בדיוק כמו שאני עשיתי,לאחר סיום הטיפוס האספלט הפך למשובח מאוד,עצרתי לתדלק והקרנף אמר לי "זוכר מה הבטחת שהגענו לסן פדרו?" עניתי לו "כמובן" ותדלקתי לו מיכל מלא בפירמיום גואטמלי.


הנוף ביציאה מסן פדרו.


















הנוף במהלך הטיפוס מסן פדרו.


















פשוט נפלא.



















בדרך לאנטיגואה הרי געש באופק.


















לא רק הנוף גם הכביש נהדר.


















זום על ההר געש שבאופק.





ועוד הרי געש.


















ושוב אוטובוס מקושט.

































לקראת הצהריים הגעתי לאנטיגואה לקח לי זמן למצוא מלון עם חנייה והמחירים כאן כמעט כפולים מאלו שבסן פדרו,השומר אמר לי אתה יכול להחנות בחוץ ללא דאגה,אז שאלתי אותו "רגע אז למה אתה מחנה את הקטנוע שלך בפנים?"הוא התחיל לגמגם,המשכתי ואמרתי לו באנגלית "אני חונה בפנים ולא מעניין אותי מה שתגיד" וכך עשיתי בלילות חניתי בתוך הלובי שמשמש כמשרד טיולים ביום,הלכתי להחליף בגדים ויצאתי לטייל בעיר העתיקה שכל רחובותיה עשויים מאבנים מסותתות,אנטיגואה הייתה בעבר עיר הבירה של גואטמלה עד שרעידת אדמה החריבה אותה ותואר הבירה עבר לגואטמלה סיטי,נשארתי באנטיגואה 4 לילות,פגשתי שם חברה שפגשתי במקסיקו וגם בסן פדרו,באחד הימים יצאתי עם בחורה ישראלית בשם מי-בר לטיול סביב העיר עם הקרנף,הבטחתי לה סיבוב עוד בסן פדרו,טיפסנו לתצפית על העיר ואח"כ המשכנו לטפס עוד אל הכפרים שמעל היה יום מהנה ביותר,בוקר אחד נסעתי לעיר הבירה הסואנת גואטמלה סיטי אל מוסך BMW,שמעתי שבכל מרכז אמריקה וגם בדרומה זה המקום היחיד שאפשר לקנות את הדגם של הצמיגים בו אני מעוניין בדיוק כמו אלו שרכשתי באלסקה(איידנהו K60 סקוט) לאחר ברבורים קלים ותנועה סואנת עם פקקים לרב הגעתי אל המוסך וביקשתי לקנות צמיג אחורי ונאמר לי שהצמיגים האחוריים במחסן בצידה השני של העיר ושהצמיגים יהיו אצלם בשעה 14:00,שיט,מה לעזאזל שתיים בצהריים עכשיו רק 11 הפקידה אמרה לי "אתה יכול לצאת קצת להסתובב בעיר או לשבת כאן ולהמתין" עניתי לה "הספיק לי כבר מהפקקים והבלגן של העיר בדרך לכאן" הסתובבתי קצת ברגל ברחוב הראשי בין השאר נכנסתי לסוכנויות אופנועים אחרות לשטוף קצת את העיניים,חשוב לציין שבגואטמלה סיטי לא כלכך בטוח וזה נראה מכל עבר,בכל חנות,תחנת דלק,מוסך או עסק גדול יש שומר עם שוטגאן כלומר רובה צייד,ישבתי לאכול פיצה ואח"כ חזרתי לסוכנות BMW בשעה 14:00 הגיע הצמיג שילמתי ויצאתי לדרכי,המחיר היה יקר ב 10 דולרים יותר ממה שאפשר לקנות בארה"ב הבדל לא משמעותי ומחיר טוב לכל הדעות,חזרתי לאנטיגואה בכביש האיכותי בו נסעתי בבוקר,יצאתי שוב לפגוש חברים ולהסתובב בעיר,בערב הייתה מסיבת יום הולדת לאחד החברה והיה מגניב,לאחר מכן נפרדתי מכולם מחר אסע לעיר שקרובה לגבול בה אשן לילה אחד ולמחרת אחצה את הגבול להונדורס הבעייתית שעליה שמעתי אין ספור סיפורים במיוחד על מעבר הגבול המושחת שלה ורמת הפשיעה הגבוהה שבה.





תראו כמה עתיקה הכנסייה הזו.


















































ברחובות אנטיגואה.

































כרכרה לתיירים.



















































































כביש שמפרק את מתלי הרכבים.


















למה התכוון המשורר.


































מי בר ואני.




עוגת יום הולדת לאחד מהחברה.


















בובה מלאה בממתקים.


































בעל השמחה מגיע.


















יקום החתן ויברך.


















ואח"כ ירביץ לבובה.


















שומר חמוש בתחנת דלק בגואטמלה סיטי.


















חתיך.




























מזמן לא אכלתי.


















עוף מוזר בכניסה לסוכנות BMW.


















ואיך אפשר בלי אוטובוס מקושט.


















אולם התצוגה.


















ככה נראים השירותים של לקוחות BMW.




הקרנף ממתין בכניסה.




בחזרה לאנטיגואה.


















ושוב שייק בננה.


















היו גם קצת בנות בג'אקוזי.


















הקרנף גם רוצה תמונה עם החברות.


















ושוב משהו לנישנוש.



































הקרנף ישן במשרד של המלון.


















הנוף בצפית מעל אנטיגואה.





































אחלה נוף.




















מי-בר וברקע אנטיגואה.

























יצאנו לסיבוב עם הקרנף.










































גן עדן זה פה?



























שוב ההר געש מעל אנטיגואה.





למחרת יצאתי מוקדם לקראתי כ 210 ק"מ אל העיר השוכנת קרוב לגבול הונדורס  בשם צ'יקיומולה (Chiquimulaשם אשן לילה,הדרך הייתה לא ארוכה אך מזג האוויר ההררי והנעים הפך לחם והנוף השתנה גם כן,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר עם השם המוזר ומצאתי מלון עם חנייה צמודה לחדר,בעודי מחפש מלון הבחנתי בדגלי ישראל על אחת החנויות עצרתי לברר מה פשר הדבר ובעל החנות יצא לקראתי,אמרתי לו שאני מישראל והוא מאוד שמח,החנות מוכרת מים מינרלים ובעל החנות אמר לי שהוא אוהב ישראל וכך גם כל העיר ונתן לי כמה שקיות עם מים קרים לדרך(כן במדינות האלו מוכרים מים בשקיות כמו של שוקו)לאחר מכן שמתי לב שבאמת ברחבי העיר אנשים ממש אוהבים את ישראל.
בערב תדלקתי את הקרנף בפרימיום שוב וקיבלתי שטיפה חינם שמח ומבריק הקרנף ואני חזרנו אל המלון מחר חוצים להונדורס.



אדוניי.





דגל ישראל בצ'יקיומולה.






עדי יהוה.












הנתיב בו נסעתי בגואטמלה.







גואטמלה לסיכום:
רכבתי בגואטמלה קצת יותר מ1200 ק"מ(לא כולל התברברויות),גואטמלה היא ארץ מדהימה ומגוונת,אנשים נהדרים וכבישים או שהם במה טובה או שהם זוועה,רמת הפשיעה חוגגת שם ולכן יש להיזהר ולפתוח עיניים,אני לא נתקלתי במקרי אלימות אך פגשתי אנשים שכן הותקפו,הנופים בגואטמלה עוצרי נשימה ומזג האוויר שם בדר"כ נעים,הרי הגעש מרהיבים ביופיים והמחירים זולים בטירוף,אם אתם מתכוונים לבקר בגואטמלה אני אהיה מהראשונים שאמליץ לכם לעשות זאת ואם יזדמן לי בעתיד אני אשמח מאוד לחזור לשם שוב.




בפוסט הבא- חצייה זריזה של הונדורס והמעבר לניקרגואה. 
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

הערה: כל הזכויות שמורות אין להעתיק או לפרסם תמונות ללא אישורי .

2 תגובות:

  1. לירן נהנתי פוסט מדהים ביופיו אויי גואטמלה כמה שאת יפיפיה פנינת חמד מטריפה את כל החושים פשוט נפלא אפשר להמשיך עד אין סוף ואתה לא יודע כמה אתה כותב יפה אז תמשיך את המסע הנפלא שלך ותמשיך לענג את כולנו עם הנופים והצבעים הנפלאים עד אין סוף מתגעגעים נשיקות

    השבמחק
  2. תשמע אחי, יש לך אומץ!!
    פוסט מטורף והתמונות פשוט מדהימות!!! לא יכולתי להפסיק לקרוא ולהתמוגג על התמונות!
    תשמור על עצמך! מחכה לפוסט הבא!

    השבמחק